יום שבת, 12 באוגוסט 2017

שינויים בהרגלי ההאזנה

תמיד התייחסתי לעצמי מבחינת מוזיקה כטיפוס יותר בריטי - לונדון היתה משאת נפשי במשך תקופה דיי ארוכה. בימים בהם שמעתי המון המון המון רדיוהד, טראוויס, סטריאופוניקס, בלר ואואזיס היתה לי פנטזיה בה אני עוברת ללונדון, מוצאת דירה מגניבה ופשוט נשאבת לתרבות האנגלית. זה לא מזיק גם שעד היום ההומור שהכי מצחיק אותי הוא זה של "מונטי פייתון והגביע הקדוש". אבל את כל זה אתם פחות או יותר יודעים מהפוסטים שהשתתפו בפרויקט בריטניה שעוד יצוץ פה אולי מתישהו. 

ההתפוצצות של הסצינה הבריטית של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 הגיעה לי בדיוק בזמן לשטוף אותי בגלים של מוזיקה מצויינת שהיתה כולה הטעם המוזיקלי שלי. הייתי יכולה להקשיב שעות לרדיו 1/2 הבריטי, ועד היום אחת מתחנות הרדיו החביבות עלי היא Radio X (לשעבר Xfm) הלונדונית. 

אבל עם השנים ולמרות כל האהבה שלי לכל מה שבריטי, הטעם המוזיקלי שלי משתנה, ובאופן קצת מפתיע (או אולי שלא) הוא הופך ליותר מטאליסטי, ומי שיודע לעשות מטאל בצורה הכי טובה בעיני הם האמריקאים. קפיצה קטנה מעל השלולית. האגרסיביות שלו הוא מה שאני צריכה בשנים האחרונות. זה לא שאני לא אוהבת יותר את הבריטי, אני עדיין נהנית ממנו באותה רמה, אבל המטאל מרגש אותי קצת יותר עכשיו, אולי כי זה משהו יחסית חדש עבורי, בזמן הנכון ובאטמוספירה הנכונה בו מפלי הדיסטורשן יכולים לתת לי משהו ששום דבר אחר לא מסוגל. 


לא בדיוק אבל בערך

התוכנית של בן רד היתה ועודנה מה שמכיר לי מוזיקה חדשה בז'אנר הזה. נהניתי ממנה כשהיא היתה בצהריים בימי 88fm המקורית והנהדרת ואני עדיין נהנית ממנה אך אני מחוייבת מכורח המציאות לשמוע אותה בדיליי של כמה שעות, אני לא בהכרה ב-23:00. יש משהו בלילה שהוא יותר enabling, יש אווירה כזו שאפשר לעשות הכל כי כמות האנשים שמקשיבים היא נמוכה יותר. התוכניות של בן רד הולכות ומשתבחות ופשוט תענוג לשמוע אותן. היתה לו סדרה נהדרת של תוכניות שהוקדשו לקליפורניה דרך המוזיקה בעשורים ובסגנונות המוזיקה השונים, שם התאהבתי בסטונר רוק (מי ידע שזה thing?) ולטעמי הוא הגיע לשיא בתוכנית של ה-4/7/17 שהוקדשה למסיבת רוק אמריקאי ואני יכולה בהחלט להגיד שזו אחת התוכניות הערוכות לעילא ששמעתי לאחרונה - השירים זורמים אחד לשני בצורה הרמונית, עם מינימום דיבורים (למרות שבדר"כ אני אוהבת גם את הדיבורים) והקצב עולה עם ההתקדמות עד לרצף מטאל מהמם חושים - אני יכולה להגיד ללא כל בושה ששמעתי את רצף המטאל הנפלא בחצייה השני של התוכנית המון המון המון פעמים. בעיקר בנסיעות. אושר גדול. אם עשיתי לכם חשק אפשר לשמוע את כל התוכניות של בן רד באתר של כאן88 וכדאי בהחלט כי הוא אחד השדרנים האחרונים הנהדרים באמת שנשארו שם אחרי הרפורמה. 

כרגע נראה שהתוכנית לא זמינה לשמיעה אונליין אבל עד שהיא תהיה הרצף הרלוונטי הוא:
Godsmack- Keep away
Mastodon - The Motherload
Slipknot - Duality
Stone Sour - Get Inside
Deftones - Around The Fur
Alter Bridge - Isolation



ואם כבר בענייני אנשי רדיו שאני אוהבת וחסרים לי ב-88fm, והאמת במעבר סגנוני חד, אנחנו צריכים לדבר על התוכנית החדשה של בועז כהן. אחרי העברת השעה הטראומטית של התוכנית והקובלנציזם שפשה בתחנה האהובה היה הגיוני מאוד שכהן פרסם הודעת עזיבה מהתחנה. מאז חיכיתי לראות איפה אני אוכל לשמוע אותו שוב, לא משנה באיזו קונסטלציה, לקבל את המוזיקה הנהדרת שכהן בוחר ולשמוע אותו מדבר על המוזיקה הזו, ולספוג כל גרם של אהבה שמוקרן מהמילים האלו. אז עכשיו כהן משדר ב-99fm ונראה שניתן לו חופש אמנותי מלא וזה פשוט מרהיב - חלום ליל קיץ כמו שהכותרת מצהירה. כל תוכנית אפופה במין חלומיות שאני מרגישה טוב מאוד ומאוד אוהבת, אין פה פינות חדות או מדרגות תלולות והכל פשוט זורם. כהן לוקח את המאזינים דרך עולם האסוציאציות התרבותיות שלו וזה מרתק ויפיפה. האזנת חובה (אפילו אם רק בדיליי בתוכניות המוקלטות). 




יום שבת, 22 ביולי 2017

רטינות וקיטורים מפה ומשם

בואו נדבר רגע על אד שירין. בואו באמת. אני באמת מחבבת אותו כמוזיקאי וכתבתי עליו לא מעט פעמים, והוא גם נראה בחור ממש נחמד. אבל הסינגלים האחרונים שלו משאירים אותי ממש אמביוולנטית. איך מוזיקאי שיכול לכתוב שירים כל כך יפים ומתוחכמים עושה לעצמו רדוקציה לרמת הפופסטאר הכי בסיסי? אני מבינה שהעבודה עם פארל וויליאמס יכולה להשאיר את חותמה הסגנוני אבל רבאק, פארל יש רק אחד, ויש לו את ה-swag להחזיק שירים שלא הולכים לשומקום. זה מתסכל אותי בגלל ששירין כבר הוכיח כמה טוב הוא יכול להיות אבל מתעקש לשים את עצמו במשבצת שלדעתי מנמיכה אותו. 





ובפינת ה"מה נהיה ממך" אני רוצה להציג את גאווין רוזדייל,סולן להקת בוש שהיתה פופולארית לחמש דקות אי שם בניינטיז והשאירה אחריה כמה שירים יפים ממש. מאז הלהקה התפרקה כנראה ואף אחד מחבריה לא עשה משהו מעניין מדי לאזכור, אבל עכשיו פתאום הם חוזרים עם השיר Mad Love שהוא על פניו לא שיר רע, אבל מרגיש קצת מדי מתאמץ, עם עולם דימויים בוידאו שהפך לא רלוונטי כבר מזמן והביטוי Mad Love דרך כל השיר. אחד הביטויים השנואים עלי הוא mad love. כל כך מאפיין את תרבות הכלום והשום דבר, ביטוי שלכאורה אומר המון ובפועל לא אומר כלום. כל כך מילניאלי-היפסטרי. ודווקא אותו החליטו חברי להקת בוש החוזרת להדגיש. אני חושבת שזה בערך מסכם את תוכן השיר. הדבר הכי טוב בקליפ הזה הוא רוזדייל עצמו שהתבגר מהמם ובהחלט מצדיק את הבהייה. 





אתם כבר יודעים מפוסטים קודמים על האהבה הגדולה שלי ל-Alt-J ולסגנון המיוחד שלהם, האלבום הראשון היה נהדר, האלבום השני היה יפה אך דומה ובאלבום השלישי... בואו נגיד שכבר הבנתי את השטיק. אני לא יודעת, אולי זו רק אני אבל אמן צריך להתפתח ולתת עוד דברים מעניינים אם מבחינת תוכן או אם מבחינה מוזיקלית. בואו נגיד שאי אפשר להבין בדיוק מה ממלמל שם הסולן ולכן אין לי מושג אם עולם התוכן השתנה, אבל המוזיקה נשמעת בדיוק. אותו. דבר. אני מבינה, חותם אישי סגנוני וכו' אבל באמת שזה קצת יותר מדי בשבילי. זה הזכיר לי את הסרטון המשעשע הזה שראיתי פעם ביוטיוב על איך בונים שיר של Alt-J. 




ועכשיו רק כדי לסיים באווירה טובה, שיר שאני כל כך אוהבת לאחרונה שמנצח לחלוטין את כל הסטריאוטיפים הקשורים ללהקות בנים בז'אנר האימו-פאנק. All Time Low לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות ועם כל זה עדיין מצליחים לשמור על עצמם ולא להפוך לקריקטורות של עצמם, השירים שלהם מופקים היטב, סוחפים וכל כך כייפיים. השיר Love Like War הוא אחד הטובים שלהם ששמעתי לאחרונה.



אני אומרת, הכי טוב להוציא הכל החוצה ולא להתבשל בתוך עצמך. 

יום שישי, 26 במאי 2017

המוזיקה הכי טובה ברדיו?

אני מבלה את רוב הבקרים שלי בנסיעה לעבודה, כמו רובנו, וברירת המחדל שלי למוזיקה היא רדיו. הרי מאוד מסוכן לחפש מה מתחשק לך לשמוע בתוך רשימה של אלפי שירים ועוד בזמן נהיגה. וחוץ מזה, אני אוהבת רדיו כי לפעמים אני אוהבת שמישהו אחר בוחר בשבילי את המוזיקה, זה מרענן ומגלה לי דברים חדשים. 

עם ההאזנה הזו התפתחה לי שגרת בוקר רדיופונית - אספרסו עם רוני ידידיה ב-88FM עד 8:00, מעבר קצר לחדשות, ואז חזרה ל-88FM לפחות לחלק מרוקר טוב של בועז כהן. במהלך היום כל פעם שהייתי ליד רדיו (אם בעבודה או באוטו) ידעתי שברגע שאני אאזין לתחנה יהיה שם מישהו שאני מכירה ואוהבת לשמוע - יואב יפת ב-10:00, רדיו גע-גע עם גלית גורא-עיני ב-11:00, שעת הג'י עם גליה גלעדי ב-12:00 ואחריה בן רד ב-14:00. משהו קבוע בים של משתנים. 



ביום המעבר לתאגיד השידור וסגירת קול ישראל שכחתי בכלל מהעניין. התחלתי נסיעה עם 88FM ופתאום שמעתי קול שאני לא מכירה מלחשש לי "והיום בפינתנו, "מי אמר רוק ולא קיבל?"" ואז מתנגן לו Come As You Are של נירוונה. באותו רגע עצרתי. רגע. זה לא מה שציפיתי לו. כשאומרים "רוק" ב-88FM זה לא מה שמתכוונים אליו. לא מזהירים את המאזינים לפני פאקינג נירוונה! 

Talking about ציפיות שווא. 

ומאז, שום דבר לא אותו דבר. הכל רך יותר, ערוך לעייפה להתאים למכנה משותף, מין Adult Contemporary גלגל"צ. לקחו את כל ה"אלטרנטיב" ששודר בגלגל"צ, ערבבו אותו יחד ויצרו תחנה חדשה בלי נשמה. אם להיות ממש בוטה ושטחית,זה כמו ההבדל בין שניצל שמכינים לבד לשניצל שקונים קפוא. כי בואו נודה על האמת, לשדר שיר שלא יצא כסינגל של אליוט סמית' זה לא ממש לצאת מהקופסא. 

כל השדרנים שהיו ב-88FM המקורית היו גם העורכים של התוכנית וזה מה שעשה את כל ההבדל. מדובר באנשים שאוהבים מוזיקה, ולדעתי פשוט לכל אחד ואחת מהם היה טעם טוב. זה משהו שכל כך קשה למצוא היום. אנשים עם טעם טוב שיודעים גם לבטא אותו בקול ייחודי ולא להכנע לעדר. אפשר לשמוע את זה מכל שיר בעריכה, כי הרי פלייליסט במובן המקורי שלה הוא לא רשימת שירים מוגדרת אותה מנגנים שוב ושוב בווריאציות שונות אלא יותר במובן של מיקס טייפ, בה יש היגיון וכוונה מאחורי כל שיר ובסדר ההשמעה. המיקסטייפים הכי טובים הם אלו שנבנים על ידי מישהו שאוהב מוזיקה. 

לאנשים ש"עורכים יחד" עם השדרים את המוזיקה בתחנה החדשה יש עבר גלגל"צי, נעמה הדסי ואביעד רוזנבוים. אם אתם מכירים את גלגל"צ, ואני מניחה שאתם מכירים, אין דבר שרחוק יותר מהעריכה של גלגל"צ כמו העריכה של 88FM המקורית, כי בניגוד לגלגל"צ מרגישים שמי שערך את המוזיקה חשב לפני שגיבב ערמת שירים ש"אנשים שאוהבים אלטרנטיב אוהבים לשמוע", שבן אדם בחר את המוזיקה ולא מחשב. ואני לא מתביישת להתייחס להדסי ורוזנבוים כמו מחשבים, או יותר נכון כמו רובוטים. הם חונכו לבחור מוזיקה "נעימה", שאפשר "להתחבר אליה", שלא תאיים. פלא שאפילו שדרית מצויינת עם יכולת עריכה מופלאה כמו טל ארגמן תהפך לסוג של שדרנית רצף כשמצוותים לה את הדסי חסרת המעוף? 

לא כל נוסחה מתאימה לכל מצב ולכל תחנה, והשטאנץ שהפך את גלגל"צ לתחנת הרדיו המואזנת ביותר במדינה הוא זה שיכול לקבור את התקווה של כל מי שרצה שיישאר לו מקום מפלט למוזיקה טובה. לא סתם מתארגנת מחאה על ההרס של התחנה האהובה הזו. אנשים מרגישים ובצדק שפוגעים להם באחד הדברים היקרים להם, המוזיקה שלהם, ובאנשים שמנגנים ובוחרים את המוזיקה שהם אוהבים. 

אם הכוונה היתה ליצור יותר זמן אוויר בגלגל"צ למוזיקה שקשה לי אפילו לכנות מוזיקה (כמו הז'אנר הים תיכוני וסטטיק ובנאל) ע"י כך שמעבירים את כל המוזיקה שדיברה למי שבאמת אוהב מוזיקה ל-88FM החדשה אז כנראה שהמטרה הושגה. כי גלגל"צ זה אף פעם לא "בגלל המוזיקה" ו-88FM החדשה היא כבר ממש לא "המוזיקה הכי טובה ברדיו". 

העוגן של הבוקר שלי, בועז כהן, על כל הידע המוזיקלי שלו והערות הביניים המחכימות עדיין שם, אבל מאוחר יותר, קשה לי לשמוע אותו כבר בדרך כי עד שהוא מתחיל לחמם מנועים אני כבר עמוק בעבודה. לפעמים אני מצליחה לתפוס איזה זנב של תוכנית. לפעמים זה גם מספיק לי, הלוואי ויכולתי לשמוע אותו יותר. רשימות ההשמעה של כהן היו מהמשובחות ששמעתי. 

עוד נקודה בה אני יכולה למצוא קצת נחמה היא התוכנית של בן רד ולצערי אני צריכה להאזין לה לאחר השידור בגלל שעת השידור המאוחרת (23:00?? סיריאסלי?). ניכר שאין שם יד מחבלת בעריכה, בן רד עדיין משמיע את אחת מהתוכניות הטובות ברדיו, בגלל המוזיקה וגם בגלל הערך המוסף שאני מקבלת. אני לא תמיד מתחברת למה שאני שומעת אבל אני תמיד יכולה להעריך את הבחירות שלו. עם זאת, עדיין חסר לי איזה Duality של Slipknot כדי להעיף את הגג בצהריים. 

אז 88FM החדשה הפכה נכון לעכשיו להיות לעוד תחנה על הסקאלה המשמימה של הרדיו הישראלי. אולי היו הרבה דברים מסואבים ומיותרים ברשות השידור אבל אם יצא ממנה דבר אחד טוב הוא 88FM המקורית. אני רק יכולה לקוות שמישהו יתעורר בתאגיד השידור ויבין שנעשתה טעות נוראית, ויחזיר את התחנה למה שעשה אותה כל כך טובה מלכתחילה. 

אפשר לחלום, לא?

יום שבת, 20 במאי 2017

Say Hello To Heaven

מסיבה מוזרה זו או אחרת מעולם לא הגעתי לכתוב פוסט מלא שמוקדש כולו לכריס קורנל. זה מוזר כי קורנל היה אחד האמנים שיותר אהבתי, אחד מהסולנים הכריזמטיים ביותר וללא ספק אחד הקולות הגדולים בעולם הרוק. זה כל כך עצוב לי שהפעם הראשונה שבה אני מקדישה פוסט לקורנל היא בנסיבות כאלו טראגיות. כל כך עצוב לי היה לשמוע שהוא מת. 

כריס קורנל (תמונה מפה)

כשראיתי את הפוסט הראשון בפייסבוק שמקשר לכתבה על המוות שלו פשוט לא האמנתי. לא יכול להיות שבגיל כל כך צעיר הוא פשוט ייעלם מהמפה המוזיקלית שלי. אבל עוד ועוד פוסטים שהציפו את הפיד שלי חנקו אותי מצער ולא השאירו מקום לספק. 



שלשום חזרתי הביתה מאוחר, ובזפזופ בין תחנות הרדיו תפסתי כמה שירים שלו, שנוגנו כמחווה עצובה. לא אשקר - הדמעות זלגו לי כאילו מת מישהו שהיה הרבה יותר קרוב אלי מאשר היה באמת, וזה בגלל שמה שהיה קרוב אלי היה המוזיקה שלו והקול שלו.



הקול הזה שידע לצרוח בדיוק במקום הנכון בשיר (או לאורך כולו אם צריך) ובעצם צרח את מה שאני הרגשתי כששמעתי אותו. רגש שעובר בצורה יותר ברורה ומדוייקת מאלפי בלדות משתפכות. זה היה אמיתי והגיע כתוצאה ממשהו אמיתי בצד השני ולכן היה קשה מאוד להשאיר את ההגנות מול השירים של קורנל בכל ההרכבים שלו.


אחרי שיצאתי מהאוטו עם ההדים האחרונים של Black Hole Sun עברתי ליד בניין בו כנהוג בימינו התאספה חבורה עליזה שנהנתה משירים בהם הפזמון היה מורכב מהמילים "מה עשית, זה לא מתאים, זה לא מתאים, מה שעשית". אתם יודעים, כאלו שירים, של "שמח". חשבתי לעצמי בייאוש איזו תהום פעורה בין קורנל לבין השיר הנוראי הזה. תרבות ה"שמח" עושה בדיוק את ההפך ממה שהמוזיקה של קורנל רוצה לעשות. ה"שמח" הזה מסמם, מטמטם, יוצר מצג שווא שיכול להיות למישהו טוב בלי שיהיה שינוי אמיתי. ולמה לא לשכוח מזה קצת. ולמה את חייבת להרוס. ואיפה הכפיים. 

אם אתם זוכרים (או לא) אני מעדיפה לצרוך מדיה כמו סרטים, הצגות וטלוויזיה בפורמט אסקפיסטי - דברים שיצחיקו אותי וינקו לי את הראש מחיי היומיום, במקום להזכיר לי בצורה טורדת שלווה כמה מכוער יכול להיות העולם. המקום היחיד שבו מעולם לא הייתי מסוגלת לברוח מהמחשבות שלי הוא המוזיקה. רגשות שאני מנסה להדחיק כמו פחד, ייאוש, ביקורת עצמית, אשמה ועצב עולים לפני השטח בלי מחסומים כשאני שומעת מוזיקה שמסוגלת לשחרר אותם. איכשהו המוזיקה של קורנל (ברוב הקריירה שלו) תמיד דיברה בשפה הרגשית שלי וגרמה לי להרגיש שאני לא לבד. ובכך טמון הכוח האדיר שלה עבורי. 

RIP

יום שבת, 11 בפברואר 2017

Hardwired to Self-destruct

אני חושבת שהאמרה "youth is wasted on the young" לא כל כך רלוונטית למוזיקאים. הרי אתם יכולים לראות שכל הנפילים של עולם המוזיקה חצו ברובם את גיל 50, ורובם גם עדיין נותנים בראש, אפילו עם עבר של סמים ו/או אלכוהול. אז אנחנו צריכים לדבר על העובדה שמטאליקה הוציאו אלבום חדש. 

מטאליקה מודל 2017 (תמונה מפה)

נראה לי שככל שאני מתבגרת אני צורכת את המוזיקה שלי רועשת יותר, מוזר קצת לא? הייתי מצפה שזה יהיה להפך. אני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר כל כך לשירים החדשים של מטאליקה. כי בפעם הראשונה שנחשפתי למטאליקה זה היה בתקופת "כבד יותר ורועש פחות" של Nothing Else Matters וחבריו. וזה כנראה לא היה מה שחיפשתי באותה תקופה ולכן הלהקה לא היוותה חלק משמעותי ממה ששמעתי בשנים בהן התעצב הטעם המוזיקלי שלי. 

האלבום הזה הוא רועש ומהיר, הת'ראש חזר לתפריט של מטאליקה - מעבר ל-heavy metal, ופשוט נשמע מצויין. נראה שהם קיבלו את הגרוב שלהם בחזרה, ושהם חוזרים לשורשים, בלי קליפים במיליוני דולרים של חדר מסתובב סביב להקה. פשוט להקה שמנגנת יחד.


והביחד הזה עובד, ועובד נהדר. בשלבים מסויימים כל הלהקה הופכת ליחידה אחת שגדולה מסך חלקיה המצויינים. אפילו שלארס אולריך הוא טיפוס דיי נאלח בעיניי, ולא הייתי מקדישה לפרצוף הזחוח ולקו השיער הפאתטי שלו אפילו תמונה אחת, אבל תכלס הוא נותן עבודה מעולה על התופים במה שהספקתי לשמוע מהאלבום, כאילו מישהו דחף לו שישיית XL והוא נזכר איך לתופף כמו שצריך, ושתופים זו מסירות ועבודה קשה. 

ורק לרפרנס - נחזור ל-1983 בה כמה חבר'ה מסן פרנסיסקו התחילו בסיבוב ההופעות הראשון שלהם



ובואו נדבר שניה על קירק האמט וסולו הגיטרה הקטלני שלו ב-Moth Into The Flame. מי עושה היום סולו גיטרה של 50 שניות שלמות (ספרתי!) בשיר? רק מי שיכול. ומטאליקה בהחלט יכולים. אין דבר אחד שהייתי משנה בסולו הזה. 




באופן כללי מטאליקה נראים ונשמעים בכושר שיא, שנראה גבוה יותר מזה של חלק מהלהקות הצעירות שפועלות היום, וזה ממש מרשים, אבל לא מפתיע. אפילו אם הם מלאי חשיבות עצמית הם יכולים להרשות את זה לעצמם כי מחסן הקרדיט שלהם מלא. הרבה פעמים כשאתה רוקסטאר אמיתי ולא יצור מהונדס של חברת תקליטים, המוזיקה היא הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, וזה מה שדוחף אותך הלאה, ובמקרה של מטאליקה נראה שאין להם ממש ברירה אלא לכסח.