האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם.
והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי.
אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?
(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)
עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב.
וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל.
נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני.
אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן.
ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת.
 |
| תמונה מפה |
והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי.
אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?
(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)
עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב.
וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל.
נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני.
אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן.
ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת.
