יום שבת, 23 ביולי 2016

קצת קולטורה

אני לא האדם הכי נורמלי כשמדובר בדברים שאני אוהבת, ובאופן ספציפי במוזיקה. אני יכולה לשאת מונולוגים חוצבי להבות בדיונים סוערים בנושאים הכי אזוטריים הנוגעים לפלייליסט של גלגל"צ לדוגמא. ולכן הצריכה שלי היא גם מאוד רחבה ולא הכי שפויה - אם יהיה איפשהו בחוץ תוכן מלווה מוזיקה שיעניין אותי - תערוכה, ספר, סרט, סדרה וכו', אני אעשה כמעט הכל כדי להשיג אותו. כאמור, קצת משוגעת. 

אז החלטתי להקדיש פוסט לתכנים המלווים האלו, שסובבים בבסיסם סביב המוזיקה כי בהחלט צרכתי לא מעט מהם לאחרונה. אז מה היה לנו שם? 

טלוויזיה

הריאליסטית - ויניל (Vinyl)
קחו את העיר האהובה עלי בעולם עם התקופה הכי מרתקת במוזיקה וקיבלתם את אחת הסדרות המצויינות והממכרות שעלו למסך לאחרונה (באדיבות HBO). ואם כל זה לא מספיק אז בין המפיקים והיוצרים מסתתרים שני אנשים שאולי שמעתם עליהם, מיק ג'אגר ומרטין סקורסזה. סצינת המוזיקה הניו יורקית בסבנטיז כפי שהיא נראית מאחורי הקלעים, דרך המבט של לייבל מוזיקה שבראשו עומד הטיפוס המזוהם אך זה שגם אי אפשר לעמוד בפניו, ריצ'י פינסטרה (בובי קנבאלה בתפקיד חייו) דרך בליל של סקס, סמים, אלכוהול, כסף ושגיאות טראגיות וכמובן מסביב להכל המוזיקה - שנשלטת בעיקר ע"י פ'אנק ורוקנ'רול מטונף פחות או יותר. תענוג. 



הסטרילית - Roadies
אחרי צפייה ב-Vinyl היו לי ציפיות מאוד גבוהות מ-Roadies שמתארת את עלילותיו של צוות הפקת סיבוב הופעות של להקה מונפצת כלשהי. במיוחד שאחד היוצרים שלה הוא קמרון קרואו שאחראי לאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, Almost Famous. לוק ווילסון מקבל תפקיד ראשי שיש בו לכאורה בשר אבל הוא, ובכן, לוק ווילסון. איך אפשר להשוות את כריזמת הפתית הלא נוכחת שלו לזו של בובי קנבאלה? אני יודעת שזה גם תלוי בדמות ובהגדרה שלה, אבל בחיאת ראבאק. לא אהבתי כל כך את הסדרה הזו. היא חמודה. וכל בחורה יודעת (וגם בחורים מודעים) שהמחמאה "חמודה" היא הכי גרועה. זה מין סיטקום פוגש דרמה פוגש דמויות מודעות מדי לעצמן שנושאות מונולוגים דוסון קריקיים ארוכים מדי. והיא כל כך סטרילית. כאילו כל מי שעובד בהפקות מוזיקליות אלו היפסטרים וחנונים. או אנארכיסטים שמבטאים את עצמם ע"י שכלול טכניקת הכנת האספרסו. האינטריגות הן לא אינטריגות והדרמה היא יותר טנטרום מתמשך. שני פרקים הספיקו לי להחליט שאת זה אני לא קונה. נקסט!



ספר

Patti Smith - Just Kids

הסיקסטיז והסבנטיז בניו יורק היו כר פורה למוזיקה ואמנות (שמים לב לנושא מוביל פה?). הפתיחות, החופש וההרגשה שהכל אפשרי הביאה להתפוצצות של אמנים מתחומים שונים - ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואנדי וורהול אם למנות רק כמה מהם. ביניהם היתה גם אישה אחת, עוף מוזר וייחודי שבאותה תקופה היתה הדבר הכי נורמלי באזור והיא פטי סמית'. 



באוטוביוגרפיה הזו היא מספרת את הסיפור של אותה סצינה ניו יורקית מבעבעת דרך הסיפור האישי של הדרך האומנותית שלה ושל רוברט מייפלת'ורפ, כאשר הם היו המוזות אחד של השני. מייפלת'ורפ התפרסם כצלם מוכשר בעל אסתטיקה ייחודית בתיעודו אמנים שונים באותה תקופה וכן את סצינת הגייז וה-S&M שהתרחשו בחדרי חדרים ובמועדונים סליזיים ולא במיינסטרים (להצצה לפורטפוליו המרתק של מייפלת'ורפ אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הזה). 






התמונות של מייפלת'ורפ וסמית' הן חלק מסדרת צילומים של הצלם נורמן סיף, 1969

יש כל כך הרבה אהבה ותשוקה לאמנות בסיפור הזה. סמית' כותבת פרוזה כמו שהיא כותבת שירה, והתוצאה מהממת (במובן האמיתי ביותר של המילה). הרי היא הכי פאנק שיש. יש לה יותר אנרכיזם וגישת פאנק בציפורן בזרת מאשר לכל להקות ה"פאנק" שפעילות היום. כי פאנק זה בעיקר האטיטיוד. אני באמת באמת מעריכה את האישה הזו ואת המקום אליו היא הגיעה (האישה הראשונה אי פעם שקראה להרכב שלה על שמה!) ואני חושבת שכל אוהב מוזיקה אמיתי חייב לעצמו לקרוא את הספר הזה לפחות פעם אחת. 



רגע של כיף מוזיקלי

ג'יימס קורדן מה-Late Late Show מגיש פינה בתוכנית שלו בה הוא לוקח סלב כלשהו לסיבוב ברחבי LA ושם הם חוגגים ב-carpool מוזיקלי במיוחד. אם המתארח הוא המוזיקאי עצמו אז השירים הם בעיקר שלו. בנוסף, בגלל האופי הבלתי אמצעי של הפינה הזו השיחה שמתרחשת ברקע מרגישה הרבה יותר נינוחה ופתוחה מאשר ראיון באולפן. אחד ה-carpools המצויינים שהיו לאחרונה היה זה בו התארחו הרד הוט צ'ילי פפרס בהרכב מלא ומה שהלך שם זו קומדיה מוזיקלית במיטבה. אם אתם רוצים לראות את כל הפינות בערוץ היוטיוב של התוכנית זה יכול להעביר לכם את הזמן בכיף.