אם יש משהו שמאפיין את הקשר שלי עם חדשות ביומיום הוא ההימנעות המוחלטת שלי מהן. הן מסתננות אלי רק במבזקים ברדיו מדי פעם כשהמוזיקה שלי לא מחוברת למערכת ברכב, וגם אותם אני מסננת ברובם. אין אצלי עיתון בבית, ואם הטלוויזיה דולקת בשעה שמונה אז זה על ערוץ לייפסטייל כלשהו.
זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.
השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים.
התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא.
אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון.
וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד.
למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי.
והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו.
זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.
השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים.
התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא.
אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון.
וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד.
למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי.
Can we start it all over again, this morning?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?
והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה