Chelsea Hotel No 2

יש לי כמה פוסטים שמחכים לי שאכתוב אותם, ואפילו יש ביניהם כאלו שיותר ממדגדג לי באצבעות לכתוב, אבל "המצב" מוציא ממני את הרצון לכתוב על דברים קלילים מדי, או על דברים שמעצבנים אותי, או על דברים מדכאים (הדבר העיקרי לו הוא גורם). אז אני בעיקר מקשיבה, ומה שאני מקשיבה לו בעיקר ביומיים האחרונים הוא הקאבר הקסום של לאנה דל ריי לשיר Chelsea Hotel No. 2 של לאונרד כהן. 

שירים של לאונרד כהן הם בדר"כ סוג של טאבו לקאברים בגלל סגנון ההגשה הכל כך ייחודי שלו, פרט ליוצאים מן הכלל, באופן ספציפי ג'ף באקלי האדיר שעשה ל-Hallelujah את מה שמאות ניסו לעשות וסיימו בטבח מפואר. זה הופך אותו לאחד הקאברים האהובים עלי ביותר אי פעם, ובעצם לשיר שעומד בפני עצמו. אז אם לענות על השאלה שחייבת להישאל אז לא, לאנה לא מגיעה לרמה של ג'ף באקלי אבל יש משהו מהפנט בגירסה הזו שלה שמשאיר אותי חסרת הגנות מולה. 

השיר הזה הוא מבחינתי זיקוק של התקופה בה מלון צ'לסי בניו יורק היה המקום להיות בו אם היית אמן או מוזיקאי תפרן שחי את האמנות ולמענה. לא היה אז רייטינג, לא היו יחצנים, והברנז'ה היה משהו שהתפתח באופן אורגני בלי שמישהו יכריז שהוא יוצר "סצינה". כהן מצליח לתאר את הלך הרוח החופשי של שנות השישים, ואני לא יכולה שלא להרגיש סוג של געגוע למקום וזמן שמעולם לא חוויתי. אם יש תקופה שהייתי רוצה לבקר בה במכונת הזמן שיום אחד אבנה, זו תהיה התקופה הזו בדיוק. 

הסיפור הקטן שנמצא בבסיס השיר הזה (שכהן מייחס למפגש שהיה לו עם ג'ניס ג'ופלין) מזכיר לי את השירים הראשונים שהתאהבתי בהם של לאנה, שסיפור קטן אמר משהו גדול יותר. הייתי רוצה שהיא תחזור לעשות מוזיקה כזו, שתגרום לי להתאהב בה מחדש. 

אבל אמרנו בלי תלונות, נכון? 

Chelsea Hotel No. 2 / Leonard Cohen

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

you were talking so brave and so sweet, 

giving me head on the unmade bed, 

while the limousines wait in the street. 

Those were the reasons and that was New York, 

we were running for the money and the flesh. 

And that was called love for the workers in song 

probably still is for those of them left. 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I remember you well in the Chelsea Hotel 

you were famous, your heart was a legend. 

You told me again you preferred handsome men 

but for me you would make an exception. 

And clenching your fist for the ones like us 

who are oppressed by the figures of beauty, 

you fixed yourself, you said, "Well never mind, 

we are ugly but we have the music." 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I don't mean to suggest that I loved you the best, 

I can't keep track of each fallen robin. 

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

that's all, I don't even think of you that often.