יום שישי, 5 ביולי 2013

Off Topic - There Is No Spoon

עונת המלפפונים מכה בי קשה. המוח עובר למצב נוזלי, הגוף סובל מחום ולחות, החיים עוברים בין מזגן למזגן. ואפילו עוד לא אוגוסט למען השם. חסרה לי השראה, חסרה לי מוזיקה חדשה שמגניבה אותי, וגם אם יש לי כבר את הרעיון זה קשה לבטא אותו החוצה במילים ברורות ובפוסט שלא מתפזר לכל הכיוונים. יהיה עצוב מאוד אם תצטרכו לקרוא פה פוסט כזה, לכם ולי. בגלל זה החלטתי שכדי לשמור על רצף אני הולכת לכתוב ויהי מה. גם אם זה יהיה אוף-טופיק עם נגיעה קטנה במוזיקה. וככה נכתב הפוסט הזה.

אבל לפני הכול, ואולי עם קשר מסויים לפוסט, נפתח בשיר שליווה אותי השבוע כמה וכמה פעמים והכתיב את קצב ההליכה שלי ואת הזווית בה הראש שלי הוחזק - Defy You של ה-Offspring. רוב המאזינים בארץ מכירים את הלהקה הזו מהשיר Pretty Fly שהגדיר אותם בתור החבר'ה עם הקליפים המצחיקים, אבל יש להם הרבה יותר מה להציע משירי דאחקות. השיר הזה מצויין בעיני, והוא מגלם בתוכו מרדנות והמון עצבים.


באחד מהימים האלו כשחזרתי מהעבודה, תשושה מדי כדי לעשות משהו מועיל עם עצמי, נתקעתי מול שידור חוזר (ב-HD!) של הסרט הראשון בסדרת המטריקס. לסרט הזה ולי יש היסטוריה ענפה יחד, כשהוא יצא והלכתי לראות אותו בקולנוע זה היה רגע של Holy Fuck, אחד החזקים שהיו לי באיזשהו אמצעי מדיה. הוא היה כל כך מגניב וכל כך עתידני באפקטים שעד היום הם לא נראים מיושנים או פאתטיים. ואנחנו מדברים על סרט שנעשה ב-1999, נצח במונחי טכנולוגיה. הוא כולל את אחת מסצינות הלחימה הטובות והדינאמיות ביותר שראיתי בקולנוע, מתהדר בצילומים מרהיבים שסוחפים אותי כצופה, וכמובן מציג כמשיח שלנו את קיאנו ריבס, האיש וה-whoa.

ומעל הכל הרעיון שעומד מאחורי הסרט - קונספט גאוני שבוצע בצורה מושלמת. החזון הקודר והאפוקליפטי של השתלטות האינטיליגנציה המלאכותית על בני האדם, הגולם שקם על יוצרו. המציאות הקרה והאפלה שהאחרים וואשובסקי יצרו בעולם מחוץ למטריקס בסרט הזה עדיין מצמיתת דם בקטעים מסויימים. במשך תקופה יחסית ארוכה היתה לי גלויה של הסרט על לוח השעם בחדר שלי שהזכירה לי לפתוח את הראש. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ותמיד לנסות למתוח את הגבולות של עצמי. וכמובן שתמיד קינן בי הרצון הקטן להיות הבחורה עם השמלה האדומה. ובזה אני חושבת שהצלחתי כמה פעמים בחיים שלי.


אני זוכרת שמישהו שאל אותי בתחילת שנות ה-2000 מה הסרט האהוב עלי, ובאותה תקופה התשובה שלי היתה "מטריקס". השאלה הבאה היתה אם אני אוהבת רק מדע בדיוני. אז זהו שלא - אני אוהבת דברים שיש מאחוריהם רעיונות מעניינים ושונים, שהמחשבה בהם היא מחוץ לקופסא וששוברים, גם אם לדקות ספורות, את המסך הבלתי נראה שאנחנו מניחים ביומיום מול העיניים שמאפשר לנו לחיות בשלווה בלי להיכנס להיסטריה מתיאוריות הקונספירציה שמסתובבות. אז נכון, זה בסה"כ סרט מדע בדיוני, אבל לאנשים שפתוחים לרעיונות מחוץ לאזור הנוחות שלהם זה יכול להשאיר איזשהי פינה במוח שתהיה סקפטית לגבי כל מה שמספרים לנו, ושלא תיקח דברים כמובנים מאליהם. וגם שכל פעם שיש לכם דה-ז'ה-וו זה אומר שיש גליץ' במטריקס.

גם במרחק השנים שעברו מזמן יציאת הסרט הזה, הוא לא נמאס עלי, להפך. בצפיה חוזרת, כשאני בוגרת יותר וחכמה יותר אני יכולה למצוא את עצמי חושבת מחדש על דברים שראיתי שם יותר לעומק ובוחנת את נקודת המבט שלי לגבי נושאים כמו דת ואמונה. אני עדיין מקבלת רגעי "נפילת אסימון" על דברים שהיו בסרט הראשון ומכוונים לקווי עלילה שיופיעו רק בסרטים השני והשלישי אבל עדיין, מבחינתי היה אפשר לסיים את המטריקס בסרט הראשון. באמת שלא הייתי מבקשת יותר מזה.

אני רוצה לסיים בשיר שסוגר את הסרט והוא מופיע בפסקול הרשמי שלו - Wake Up של Rage Against The Machine. הוא קולע לאווירה שהסרט מעביר, והוא מאוד מאוד Rage-y, עם השירה החתוכה והעצבנית והגיטרות האגרסיביות (והקליפ פה נותן טעימה כייפית מהסרט).



ועוד דבר קטן, מתוקף מותו של Google Reader אני עכשיו גם ב-Bloglovin הנפלא, אתם מוזמנים לעקוב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה