מאירועי הפוסט הקודם – המוזיקאי והמתרגם תומר בן-אהרון ואני נפגשנו לשיחה על שפה ומוזיקה. רוצים להיזכר על מה דיברנו כבר? אם פספסתם או שאתם רוצים לקרוא שוב, חלק א' של הפוסט מחכה לכם ממש פה
אז מה, אי אפשר יהיה לחדש פה?
אמנים ישראלים ששרים באנגלית בעצם מושפעים מאוד ממקורות ההשראה שלהם ובעצם נשארים הרבה פעמים מוגבלים בז'אנר המאוד ספציפי שסיגלו לעצמם. תומר מעלה נקודה מעניינת בקשר לגבע אלון שיכולה להיות תקפה עבור כל להקה/אמן ישראלים שיוצרים באנגלית – בתוך הז'אנר אותו הם בחרו לעצמם הם לא מחדשים כלום, רק עושים את אותם הדברים שכבר עשו לפניהם, ואולי גם יותר טוב... אם הם היו עושים את אותה המוזיקה אבל בעברית, יכול להיות שהם היו מביאים משהו חדש והרבה יותר מגניב. האמת היא שכשאני חושבת על זה, יצירתיות היא מילת המפתח. מן הסתם תמיד קשה יותר ליצור משהו יש מאין, אבל ברגע שאתה עולה על נוסחה מנצחת זה יכול להיות הדבר הגדול הבא. הנקודה הזו, לדעתי היא הסוד להצלחה המאסיבית שלה זכו להקות הרוק הישראליות כמו איפה הילד, מופע הארנבות של דר' קספר ושאר חברי מה שנקרא היום "דור רוקסן". לא היתה מוזיקה כמו שהם עשו לפניהם בארץ, היא היתה קיימת באנגלית כבר קודם, אבל תומר מסכים איתי שהשימוש בעברית מדוברת ופשוטה ובגובה העיניים במוזיקה הזו היה השוס האמיתי. זה היה כל כך מרענן שמוזיקה שעד אז היתה בשוליים פתאום מקבלת את מרכז הבמה ונהיית הדבר שכולם שומעים. מצד אחד זה היה נהדר – פתאום המוזיקה שאתה אוהב נמצאת בכל מקום אבל מהצד השני, לקחו לך את הדבר הייחודי שהיה שלך והפכו אותו למשהו המוני יותר. בכלל, מוזיקה מהסוג הזה דווקא צריכה לא להיות במרכז הבמה על מנת להיות באמת מעניינת, בועטת וחדשנית. הרי איפה אפשר להתפרע אתם לא בשוליים?
היום קשה למצוא במיינסטרים הישראלי אמנים שיוצרים בעברית פשוטה ומדוברת וגם נשמעים טוב. הכול נשמע ארוך מדי, צפוף מדי, לא טבעי, ובמקרה הכי גרוע, פשוט מטומטם. אני טוענת שאם תיקחו כמעט כל אחד משירי הפופ האיכותיים או משירי האינדי-פופ/רוק הגדולים ותתרגמו אותם לעברית ייצא לכם שיר שהוא מבחינת הטקסט בז'אנר ה"כפיים". תומר מחזיר אותי לנקודת הקלישאתיות, ואומר שבגלל שאנחנו כל כך רגילים לשמוע קלישאות מוזיקה באנגלית אז אנחנו פשוט מחליקים את זה וזה לא יכאב לנו באוזן כמו לשמוע שיר עילג בעברית. הוא אומר שכל עוד אתה לא לוקח את עצמך ברצינות תהומית וזורם עם דמות שיצרת לעצמך, לדוגמא מישהו כמו סנופ דוג, שהמוזיקה שלו היא מוזיקת מסיבות היפ-הופ בהגדרה, שנעשית בכיף, ובשביל הכיף הקולקטיבי זה יכול דווקא להישמע לנו הגיוני גם אם המילים יהיו הכי טיפשיות. אבל כשאנשים שמתיימרים לכתוב שירים מרגשים ורציניים, הבעייתיות בשימוש בשפה היא הכי בולטת: חוסר היכולת של אנשים להעביר מה שהם רוצים להגיד בצורה שהיא לא קלישאתית לחלוטין. תומר אומר שגם אם המילים קלישאתיות להחריד, העיבוד המוזיקלי הנכון שיעטוף אותן ייתן להן את הקונטקסט מתאים ויאפשר לנו להתעלם מהעובדה שאנחנו שומעים משהו שיכול להעליב את האינטליגנציה שלנו. הוא נותן את השיר Settle Down של קימברה (ששרה בשיר Somebody I Used To Know של גוטייה) כדוגמא למלודיה ועיבוד מבריקים שמצילים מילים מטומטמות באקסטרים.
ומה מלמדים אותנו ההבדלים בין אנגלית לעברית? או: איך לתרגם ולגרום לזה לעבוד?
מהשיר הזה עולה הנקודה החשובה שאסור לקחת כמובן מאליו את היחס בין טקסט למוזיקה שמלווה אותו, הם הולכים יחד ויוצרים אצלנו את "חווית המשתמש". הרי אם נתרגם שיר אחד לאחד מאנגלית (או שפה אחרת) לעברית, לא נקבל את אותו האפקט והוא לא ידבר אלינו כמו שדיבר במקור. בתרגום טקסט הרי צריך ליצור את התחושה שהטקסט בא להעביר ולא רק את המילים היבשות ולכן זה קצת טריקי לעשות את זה, אבל אפשרי. כמתרגם, תומר מסביר שלפעמים כדי להעביר משהו בצורה שבה התכוונו שיועבר, המתרגם צריך לשנות לגמרי את הדרך בה זה נאמר כדי ליצור את אותו האפקט אצל הקורא/שומע. שפות לא מתנהגות באותה צורה – יש להן תחביר שונה, תכונות שונות, יש להן היסטוריה שונה. העושר שהשפה האנגלית צברה לאורך כ-100 שנים של מוזיקה מודרנית ולאורך שנים רבות קודם לכן ביצירה בכלל גדול עשרות מונים מזה של העברית החדשה שנמצאת בשימוש תקופה לא ארוכה. העושר הזה עדיין לא קיים בעברית. ארה"ב, לדוגמא, מהווה מרכז למוזיקת פופ, וממציאים שם כל הזמן מחדש את השפה. יש עושר של סלנג שנגזר מהמגוון התרבותי. זה מה שנותן למוזיקת פופ ורוק שנכתבת שם, וגם בבריטניה, את האמינות שצריכה להיות לה, אפילו אם מדובר בשיר פופ ברמה הכי נמוכה.
אז יש תקווה להתרגש ממוזיקה ישראלית פופולארית?
אנחנו גולשים לדבר קצת על מוזיקה פופולארית ישראלית חדשה ומגיעים למסקנה העגמומית משהו שאנחנו לא באמת רואים שיש בה בהווה משהו מעניין וחדשני במיוחד – הרצון הוא להישאר באמצע הדרך, וזה במטרה ברורה שישמיעו אותך. כאן אפשר לשים את האצבע על אחת הבעיות של המוזיקה הישראלית והיא שאין לנו ממש ז'אנרים במיינסטרים, וזה ממש מוזר בעיני. אבא שלי אומר תמיד "שני ישראלים, ארבע דעות" אז למה המיינסטרים שלנו מורכב בעיקר מפופ אמצע-הדרך חסר כל השראה ומעוף? נראה שכל ניסיון לפזול קצת לשוליים, לעשות משהו עם אדג' מגניב ייורט עוד לפני שיעלה לפלייליסט כלשהו ע"י העורך המוזיקלי או וועדת הקבלה שיחליטו בשביל המאזינים שלהם שזה פרובוקטיבי מדי, רועש מדי או לא קומוניקטיבי. הם יוצרים משוואה של משעמם וצפוי=מצליח ולכן בלי להתכוון מעודדים שממה מוזיקלית ומוות מוחי בעולם הפופ הישראלי (אם קיים כזה) והתרחקות כמו מאש של אמנים פופולאריים (וכאלה שרוצים להיות) מכל סגנון מוזיקלי מעניין יותר. בגלל זה גם חברות תקליטים (שנחוצות עדיין לרוב מי שרוצה להצליח במיינסטרים) יעדיפו להשקיע את הכסף במשהו "בטוח" ולא להמר and the vicious cycle goes on... אין פה היפ-הופ ציוני או רוקנ'רול פופולארי אמיתי כי יש מערכת מוזיקלית שלא מאפשרת את זה. עם כל הקושי הזה גם פופ איכותי קשה מאוד ליצור פה בגלל שעברית לא ממש בנויה להמנוני פופ סוחפים. תשאלו את היי פייב. לדעתי התפיסה הזו של תעשיית המוזיקה הזעירה שיש פה כובלת את השפה. באין יצירתיות אמיתית וחידוש, הסיכוי להתפתחות של השפה דרך המוזיקה הפופולארית הוא קטן עד לא קיים, ומאוד חבל מכיוון שזו מדיה שיכולה להיות כוח מניע מאוד חשוב בתהליך.
כמה מחשבות לסיום
אחרי השיחה ישבתי וחשבתי עוד על הנושא, ומצאתי עוד נקודה שהטרידה אותי – למה במוזיקה שמושרת באנגלית השפה יכולה להיות מאוד פשוטה ולהישמע לנו זורמת וכייפית או רצינית ונוגעת אבל בעברית ברגע שיש שיר שלא מדבר בשפה גבוהה המילים מרגישות "מהרחוב", ולא, אני לא מדברת רק על שירים מז'אנר ה"כפיים". למה Blink 182 יכולים לכתוב את השיר הכי שכונה ועדיין להישמע בסדר, בעוד שיר מקביל בעברית יישמע כאילו נכתב כלאחר יד ע"י חבורת זמר עממית? דיברתי על העניין הזה עם תומר באחת השיחות שלנו לאחר הפגישה והגענו להסבר אפשרי לכך - בעברית חסר "מנעד לשוני דיבורי" שקיים באנגלית. כלומר איזשהו אמצע בין דיבור תקין לבין להישמע כמו אדם עילג. אין את האמצע בין השפה גבוהת האף לשפת הרחוב הנחותה ביותר. אולי זה משהו שיתפתח עם השנים, כאמור, עברית היא אולי אחת מהשפות העתיקות ביותר שקיימות אך השימוש היומיומי בה הוא חדש יחסית לשימוש באנגלית.
אני יכולה רק לקוות שככל שאנחנו מתקדמים כחברה תרבותית נראה יותר ויותר אמנים פופולאריים שידברו איתנו בגובה העיניים, בשפה לא מתנשאת מצד אחד ולא מטמטמת ומעליבה מהצד השני. אולי עם ההתפתחות הזו תיווצר פה שפה חדשה שהיא לא ישראלית של "שני שקל" ו"אני יביא לך" אלא משהו אינטליגנטי וזורם שיאפשר בסופו של דבר לכתוב מוזיקה זורמת ולא קלישאתית, שגם כשהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, תוכל להצדיק את הפאתוס שלה במילים חכמות ופשוטות ובמשפטים קצרים וקולעים (קרן פלס, אני מדברת אלייך). אולי אז המיינסטרים הישראלי יתחיל לספק לנו מגוון גדול יותר שיתבטא בפתיחות גדולה יותר של המדיה ושל המאזינים לקבל משהו מתוחכם יותר ואיכותי הרבה יותר, ואז כולנו נצא נשכרים.
אז מה, אי אפשר יהיה לחדש פה?
אמנים ישראלים ששרים באנגלית בעצם מושפעים מאוד ממקורות ההשראה שלהם ובעצם נשארים הרבה פעמים מוגבלים בז'אנר המאוד ספציפי שסיגלו לעצמם. תומר מעלה נקודה מעניינת בקשר לגבע אלון שיכולה להיות תקפה עבור כל להקה/אמן ישראלים שיוצרים באנגלית – בתוך הז'אנר אותו הם בחרו לעצמם הם לא מחדשים כלום, רק עושים את אותם הדברים שכבר עשו לפניהם, ואולי גם יותר טוב... אם הם היו עושים את אותה המוזיקה אבל בעברית, יכול להיות שהם היו מביאים משהו חדש והרבה יותר מגניב. האמת היא שכשאני חושבת על זה, יצירתיות היא מילת המפתח. מן הסתם תמיד קשה יותר ליצור משהו יש מאין, אבל ברגע שאתה עולה על נוסחה מנצחת זה יכול להיות הדבר הגדול הבא. הנקודה הזו, לדעתי היא הסוד להצלחה המאסיבית שלה זכו להקות הרוק הישראליות כמו איפה הילד, מופע הארנבות של דר' קספר ושאר חברי מה שנקרא היום "דור רוקסן". לא היתה מוזיקה כמו שהם עשו לפניהם בארץ, היא היתה קיימת באנגלית כבר קודם, אבל תומר מסכים איתי שהשימוש בעברית מדוברת ופשוטה ובגובה העיניים במוזיקה הזו היה השוס האמיתי. זה היה כל כך מרענן שמוזיקה שעד אז היתה בשוליים פתאום מקבלת את מרכז הבמה ונהיית הדבר שכולם שומעים. מצד אחד זה היה נהדר – פתאום המוזיקה שאתה אוהב נמצאת בכל מקום אבל מהצד השני, לקחו לך את הדבר הייחודי שהיה שלך והפכו אותו למשהו המוני יותר. בכלל, מוזיקה מהסוג הזה דווקא צריכה לא להיות במרכז הבמה על מנת להיות באמת מעניינת, בועטת וחדשנית. הרי איפה אפשר להתפרע אתם לא בשוליים?
היום קשה למצוא במיינסטרים הישראלי אמנים שיוצרים בעברית פשוטה ומדוברת וגם נשמעים טוב. הכול נשמע ארוך מדי, צפוף מדי, לא טבעי, ובמקרה הכי גרוע, פשוט מטומטם. אני טוענת שאם תיקחו כמעט כל אחד משירי הפופ האיכותיים או משירי האינדי-פופ/רוק הגדולים ותתרגמו אותם לעברית ייצא לכם שיר שהוא מבחינת הטקסט בז'אנר ה"כפיים". תומר מחזיר אותי לנקודת הקלישאתיות, ואומר שבגלל שאנחנו כל כך רגילים לשמוע קלישאות מוזיקה באנגלית אז אנחנו פשוט מחליקים את זה וזה לא יכאב לנו באוזן כמו לשמוע שיר עילג בעברית. הוא אומר שכל עוד אתה לא לוקח את עצמך ברצינות תהומית וזורם עם דמות שיצרת לעצמך, לדוגמא מישהו כמו סנופ דוג, שהמוזיקה שלו היא מוזיקת מסיבות היפ-הופ בהגדרה, שנעשית בכיף, ובשביל הכיף הקולקטיבי זה יכול דווקא להישמע לנו הגיוני גם אם המילים יהיו הכי טיפשיות. אבל כשאנשים שמתיימרים לכתוב שירים מרגשים ורציניים, הבעייתיות בשימוש בשפה היא הכי בולטת: חוסר היכולת של אנשים להעביר מה שהם רוצים להגיד בצורה שהיא לא קלישאתית לחלוטין. תומר אומר שגם אם המילים קלישאתיות להחריד, העיבוד המוזיקלי הנכון שיעטוף אותן ייתן להן את הקונטקסט מתאים ויאפשר לנו להתעלם מהעובדה שאנחנו שומעים משהו שיכול להעליב את האינטליגנציה שלנו. הוא נותן את השיר Settle Down של קימברה (ששרה בשיר Somebody I Used To Know של גוטייה) כדוגמא למלודיה ועיבוד מבריקים שמצילים מילים מטומטמות באקסטרים.
ומה מלמדים אותנו ההבדלים בין אנגלית לעברית? או: איך לתרגם ולגרום לזה לעבוד?
מהשיר הזה עולה הנקודה החשובה שאסור לקחת כמובן מאליו את היחס בין טקסט למוזיקה שמלווה אותו, הם הולכים יחד ויוצרים אצלנו את "חווית המשתמש". הרי אם נתרגם שיר אחד לאחד מאנגלית (או שפה אחרת) לעברית, לא נקבל את אותו האפקט והוא לא ידבר אלינו כמו שדיבר במקור. בתרגום טקסט הרי צריך ליצור את התחושה שהטקסט בא להעביר ולא רק את המילים היבשות ולכן זה קצת טריקי לעשות את זה, אבל אפשרי. כמתרגם, תומר מסביר שלפעמים כדי להעביר משהו בצורה שבה התכוונו שיועבר, המתרגם צריך לשנות לגמרי את הדרך בה זה נאמר כדי ליצור את אותו האפקט אצל הקורא/שומע. שפות לא מתנהגות באותה צורה – יש להן תחביר שונה, תכונות שונות, יש להן היסטוריה שונה. העושר שהשפה האנגלית צברה לאורך כ-100 שנים של מוזיקה מודרנית ולאורך שנים רבות קודם לכן ביצירה בכלל גדול עשרות מונים מזה של העברית החדשה שנמצאת בשימוש תקופה לא ארוכה. העושר הזה עדיין לא קיים בעברית. ארה"ב, לדוגמא, מהווה מרכז למוזיקת פופ, וממציאים שם כל הזמן מחדש את השפה. יש עושר של סלנג שנגזר מהמגוון התרבותי. זה מה שנותן למוזיקת פופ ורוק שנכתבת שם, וגם בבריטניה, את האמינות שצריכה להיות לה, אפילו אם מדובר בשיר פופ ברמה הכי נמוכה.
אז יש תקווה להתרגש ממוזיקה ישראלית פופולארית?
אנחנו גולשים לדבר קצת על מוזיקה פופולארית ישראלית חדשה ומגיעים למסקנה העגמומית משהו שאנחנו לא באמת רואים שיש בה בהווה משהו מעניין וחדשני במיוחד – הרצון הוא להישאר באמצע הדרך, וזה במטרה ברורה שישמיעו אותך. כאן אפשר לשים את האצבע על אחת הבעיות של המוזיקה הישראלית והיא שאין לנו ממש ז'אנרים במיינסטרים, וזה ממש מוזר בעיני. אבא שלי אומר תמיד "שני ישראלים, ארבע דעות" אז למה המיינסטרים שלנו מורכב בעיקר מפופ אמצע-הדרך חסר כל השראה ומעוף? נראה שכל ניסיון לפזול קצת לשוליים, לעשות משהו עם אדג' מגניב ייורט עוד לפני שיעלה לפלייליסט כלשהו ע"י העורך המוזיקלי או וועדת הקבלה שיחליטו בשביל המאזינים שלהם שזה פרובוקטיבי מדי, רועש מדי או לא קומוניקטיבי. הם יוצרים משוואה של משעמם וצפוי=מצליח ולכן בלי להתכוון מעודדים שממה מוזיקלית ומוות מוחי בעולם הפופ הישראלי (אם קיים כזה) והתרחקות כמו מאש של אמנים פופולאריים (וכאלה שרוצים להיות) מכל סגנון מוזיקלי מעניין יותר. בגלל זה גם חברות תקליטים (שנחוצות עדיין לרוב מי שרוצה להצליח במיינסטרים) יעדיפו להשקיע את הכסף במשהו "בטוח" ולא להמר and the vicious cycle goes on... אין פה היפ-הופ ציוני או רוקנ'רול פופולארי אמיתי כי יש מערכת מוזיקלית שלא מאפשרת את זה. עם כל הקושי הזה גם פופ איכותי קשה מאוד ליצור פה בגלל שעברית לא ממש בנויה להמנוני פופ סוחפים. תשאלו את היי פייב. לדעתי התפיסה הזו של תעשיית המוזיקה הזעירה שיש פה כובלת את השפה. באין יצירתיות אמיתית וחידוש, הסיכוי להתפתחות של השפה דרך המוזיקה הפופולארית הוא קטן עד לא קיים, ומאוד חבל מכיוון שזו מדיה שיכולה להיות כוח מניע מאוד חשוב בתהליך.
כמה מחשבות לסיום
אחרי השיחה ישבתי וחשבתי עוד על הנושא, ומצאתי עוד נקודה שהטרידה אותי – למה במוזיקה שמושרת באנגלית השפה יכולה להיות מאוד פשוטה ולהישמע לנו זורמת וכייפית או רצינית ונוגעת אבל בעברית ברגע שיש שיר שלא מדבר בשפה גבוהה המילים מרגישות "מהרחוב", ולא, אני לא מדברת רק על שירים מז'אנר ה"כפיים". למה Blink 182 יכולים לכתוב את השיר הכי שכונה ועדיין להישמע בסדר, בעוד שיר מקביל בעברית יישמע כאילו נכתב כלאחר יד ע"י חבורת זמר עממית? דיברתי על העניין הזה עם תומר באחת השיחות שלנו לאחר הפגישה והגענו להסבר אפשרי לכך - בעברית חסר "מנעד לשוני דיבורי" שקיים באנגלית. כלומר איזשהו אמצע בין דיבור תקין לבין להישמע כמו אדם עילג. אין את האמצע בין השפה גבוהת האף לשפת הרחוב הנחותה ביותר. אולי זה משהו שיתפתח עם השנים, כאמור, עברית היא אולי אחת מהשפות העתיקות ביותר שקיימות אך השימוש היומיומי בה הוא חדש יחסית לשימוש באנגלית.
אני יכולה רק לקוות שככל שאנחנו מתקדמים כחברה תרבותית נראה יותר ויותר אמנים פופולאריים שידברו איתנו בגובה העיניים, בשפה לא מתנשאת מצד אחד ולא מטמטמת ומעליבה מהצד השני. אולי עם ההתפתחות הזו תיווצר פה שפה חדשה שהיא לא ישראלית של "שני שקל" ו"אני יביא לך" אלא משהו אינטליגנטי וזורם שיאפשר בסופו של דבר לכתוב מוזיקה זורמת ולא קלישאתית, שגם כשהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, תוכל להצדיק את הפאתוס שלה במילים חכמות ופשוטות ובמשפטים קצרים וקולעים (קרן פלס, אני מדברת אלייך). אולי אז המיינסטרים הישראלי יתחיל לספק לנו מגוון גדול יותר שיתבטא בפתיחות גדולה יותר של המדיה ושל המאזינים לקבל משהו מתוחכם יותר ואיכותי הרבה יותר, ואז כולנו נצא נשכרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה