יום שבת, 23 בפברואר 2013

חמישה שירים (מקפיצים!) שאהבתי לאחרונה (Vol 5)

לאחרונה אני שומעת המון דברים חדשים שאני מאוד אוהבת (וגם אכתוב עליהם פה בפוסטים הקרובים) אבל הרבה מהם נכנסים לקטגוריה של ה"מעניינים" וה"קצת-קשים-לעיכול" מה שלא עושה אותם לפחות טובים אבל באווירה הפורימית ששורה על כולנו (לפחות על רובנו) זה פשוט לא ממש מתאים. אז בררתי את חמשת השירים עם הווייב הכי כייפי ושמח שיכולתי למצוא, ובמקרה כולם שייכים ללהקות בריטיות. כולם פופיים וקליטים להפליא ואני יכולה להבטיח לכם שאני אהנה מאוד לכתוב את הפוסט הזה ולשמוע את המוזיקה, מקווה שגם אתם.

שנתחיל?

1. Swiss Lips - U Got The Power

קודם כל, יש ללהקה הזו את השם הכי חמוד שראיתי לאחרונה. השיר עצמו הוא אלקטרו-פופ נוצץ וחלקלק, יש לשיר הזה יש גרוב נהדר שאי אפשר לא לאהוב (או לפחות לחבב מאוד) והוא כל כך אופטימי שזה סוג של לא חוקי. גם אי אפשר שלא להתמוגג מקליפ הריקודים האייטיזי.


2.  Delphic - Baiya

אתם אולי זוכרים את Delphic מפוסט האלקטרוניקה, ואני מאוד שמחה לעדכן שיש להם אלבום חדש וסינגל ראשון מתוכו כבר מתנגן ברדיו הבריטי. אהבתי מאוד את אלבום הבכורה שלהם Acolyte - הוא נתן טוויסט חדש ומעניין לאלקטרוניקה והוא היה כל כך טוב עד שקשה לחשוב שהלהקה תוכל לחדש ככה שוב. לכן נראה ש-Delphic החליטו לקחת צעד אחורה מהאלקטרוניקה פורצת הדרך ולעבור לכיוון פופי יותר עם שירה פחות מכאנית ועם יותר רגש. אז נכון, זה אולי לא יכול להמדד באותן אמות מידה של האלבום הראשון אבל זה עדיין מהנה מאוד.


3. Peace - Wraith

אם כבר מדברים על שירים רקידים, הפזמון של השיר הזה לגמרי מתאים להגדרת התפקיד. אתם כבר יודעים מהפוסטים פה שאני סאקרית של פזמונים טובים, וככה השיר הזה תפס אותי. הקליפ של השיר קצת לא אופייני ללהקת אינדי, בדר"כ לא רואים בחורות לא מרוטשות שמנענעות את הישבן בקליפים כאלה כאילו הן היו חלק מהחבורה של איזה ראפר, אבל היי, מה אני מבינה בבימוי קליפים? מה שכן, אני תמיד חושבת שקטעי תנועה בהילוך איטי מתאימים לשירים קצביים, אז לפחות יש את זה...


4. Theme Park - Tonight

שיר לערב אופטימי ושמח, בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה, הגרוב שלו והמילים גורמות לי לרצות לצאת לרקוד, כאילו שום דבר לא יכול להשתבש. אולי אני באמת צריכה לעשות את זה.


5. Bastille - Pompeii

אחרון חביב, אחד השירים שהכי משמחים אותי לאחרונה, וגם הוא מתהדר בפזמון שיהיה לכם מאוד קשה להוציא מהראש. סוכריית אינדי-פופ-רוק מושלמת שיכולה להרים לי את המצברוח בשניה. אז מה אם המילים קצת רחוקות מלהיות משמחות והקליפ קצת מקריפ אותי. 


פורים שמח!


יום שישי, 15 בפברואר 2013

על שפה ומוזיקה - חלק ב'

מאירועי הפוסט הקודם – המוזיקאי והמתרגם תומר בן-אהרון ואני נפגשנו לשיחה על שפה ומוזיקה. רוצים להיזכר על מה דיברנו כבר? אם פספסתם או שאתם רוצים לקרוא שוב, חלק א' של הפוסט מחכה לכם ממש פה

אז מה, אי אפשר יהיה לחדש פה?
אמנים ישראלים ששרים באנגלית בעצם מושפעים מאוד ממקורות ההשראה שלהם ובעצם נשארים הרבה פעמים מוגבלים בז'אנר המאוד ספציפי שסיגלו לעצמם. תומר מעלה נקודה מעניינת בקשר לגבע אלון שיכולה להיות תקפה עבור כל להקה/אמן ישראלים שיוצרים באנגלית – בתוך הז'אנר אותו הם בחרו לעצמם הם לא מחדשים כלום, רק עושים את אותם הדברים שכבר עשו לפניהם, ואולי גם יותר טוב... אם הם היו עושים את אותה המוזיקה אבל בעברית, יכול להיות שהם היו מביאים משהו חדש והרבה יותר מגניב. האמת היא שכשאני חושבת על זה, יצירתיות היא מילת המפתח. מן הסתם תמיד קשה יותר ליצור משהו יש מאין, אבל ברגע שאתה עולה על נוסחה מנצחת זה יכול להיות הדבר הגדול הבא. הנקודה הזו, לדעתי היא הסוד להצלחה המאסיבית שלה זכו להקות הרוק הישראליות כמו איפה הילד, מופע הארנבות של דר' קספר ושאר חברי מה שנקרא היום "דור רוקסן". לא היתה מוזיקה כמו שהם עשו לפניהם בארץ, היא היתה קיימת באנגלית כבר קודם, אבל תומר מסכים איתי שהשימוש בעברית מדוברת ופשוטה ובגובה העיניים במוזיקה הזו היה השוס האמיתי. זה היה כל כך מרענן שמוזיקה שעד אז היתה בשוליים פתאום מקבלת את מרכז הבמה ונהיית הדבר שכולם שומעים. מצד אחד זה היה נהדר – פתאום המוזיקה שאתה אוהב נמצאת בכל מקום אבל מהצד השני, לקחו לך את הדבר הייחודי שהיה שלך והפכו אותו למשהו המוני יותר. בכלל, מוזיקה מהסוג הזה דווקא צריכה לא להיות במרכז הבמה על מנת להיות באמת מעניינת, בועטת וחדשנית. הרי איפה אפשר להתפרע אתם לא בשוליים?


היום קשה למצוא במיינסטרים הישראלי אמנים שיוצרים בעברית פשוטה ומדוברת וגם נשמעים טוב. הכול נשמע ארוך מדי, צפוף מדי, לא טבעי, ובמקרה הכי גרוע, פשוט מטומטם. אני טוענת שאם תיקחו כמעט כל אחד משירי הפופ האיכותיים או משירי האינדי-פופ/רוק הגדולים ותתרגמו אותם לעברית ייצא לכם שיר שהוא מבחינת הטקסט בז'אנר ה"כפיים". תומר מחזיר אותי לנקודת הקלישאתיות, ואומר שבגלל שאנחנו כל כך רגילים לשמוע קלישאות מוזיקה באנגלית אז אנחנו פשוט מחליקים את זה וזה לא יכאב לנו באוזן כמו לשמוע שיר עילג בעברית. הוא אומר שכל עוד אתה לא לוקח את עצמך ברצינות תהומית וזורם עם דמות שיצרת לעצמך, לדוגמא מישהו כמו סנופ דוג, שהמוזיקה שלו היא מוזיקת מסיבות היפ-הופ בהגדרה, שנעשית בכיף, ובשביל הכיף הקולקטיבי זה יכול דווקא להישמע לנו הגיוני גם אם המילים יהיו הכי טיפשיות. אבל כשאנשים שמתיימרים לכתוב שירים מרגשים ורציניים, הבעייתיות בשימוש בשפה היא הכי בולטת: חוסר היכולת של אנשים להעביר מה שהם רוצים להגיד בצורה שהיא לא קלישאתית לחלוטין. תומר אומר שגם אם המילים קלישאתיות להחריד, העיבוד המוזיקלי הנכון שיעטוף אותן ייתן להן את הקונטקסט מתאים ויאפשר לנו להתעלם מהעובדה שאנחנו שומעים משהו שיכול להעליב את האינטליגנציה שלנו. הוא נותן את השיר Settle Down של קימברה (ששרה בשיר Somebody I Used To Know של גוטייה) כדוגמא למלודיה ועיבוד מבריקים שמצילים מילים מטומטמות באקסטרים.


ומה מלמדים אותנו ההבדלים בין אנגלית לעברית? או: איך לתרגם ולגרום לזה לעבוד?
מהשיר הזה עולה הנקודה החשובה שאסור לקחת כמובן מאליו את היחס בין טקסט למוזיקה שמלווה אותו, הם הולכים יחד ויוצרים אצלנו את "חווית המשתמש". הרי אם נתרגם שיר אחד לאחד מאנגלית (או שפה אחרת) לעברית, לא נקבל את אותו האפקט והוא לא ידבר אלינו כמו שדיבר במקור. בתרגום טקסט הרי צריך ליצור את התחושה שהטקסט בא להעביר ולא רק את המילים היבשות ולכן זה קצת טריקי לעשות את זה, אבל אפשרי. כמתרגם, תומר מסביר שלפעמים כדי להעביר משהו בצורה שבה התכוונו שיועבר, המתרגם צריך לשנות לגמרי את הדרך בה זה נאמר כדי ליצור את אותו האפקט אצל הקורא/שומע. שפות לא מתנהגות באותה צורה – יש להן תחביר שונה, תכונות שונות, יש להן היסטוריה שונה. העושר שהשפה האנגלית צברה לאורך כ-100 שנים של מוזיקה מודרנית ולאורך שנים רבות קודם לכן ביצירה בכלל גדול עשרות מונים מזה של העברית החדשה שנמצאת בשימוש תקופה לא ארוכה. העושר הזה עדיין לא קיים בעברית. ארה"ב, לדוגמא, מהווה מרכז למוזיקת פופ, וממציאים שם כל הזמן מחדש את השפה. יש עושר של סלנג שנגזר מהמגוון התרבותי. זה מה שנותן למוזיקת פופ ורוק שנכתבת שם, וגם בבריטניה, את האמינות שצריכה להיות לה, אפילו אם מדובר בשיר פופ ברמה הכי נמוכה.

אז יש תקווה להתרגש ממוזיקה ישראלית פופולארית?
אנחנו גולשים לדבר קצת על מוזיקה פופולארית ישראלית חדשה ומגיעים למסקנה העגמומית משהו שאנחנו לא באמת רואים שיש בה בהווה משהו מעניין וחדשני במיוחד – הרצון הוא להישאר באמצע הדרך, וזה במטרה ברורה שישמיעו אותך. כאן אפשר לשים את האצבע על אחת הבעיות של המוזיקה הישראלית והיא שאין לנו ממש ז'אנרים במיינסטרים, וזה ממש מוזר בעיני. אבא שלי אומר תמיד "שני ישראלים, ארבע דעות" אז למה המיינסטרים שלנו מורכב בעיקר מפופ אמצע-הדרך חסר כל השראה ומעוף? נראה שכל ניסיון לפזול קצת לשוליים, לעשות משהו עם אדג' מגניב ייורט עוד לפני שיעלה לפלייליסט כלשהו ע"י העורך המוזיקלי או וועדת הקבלה שיחליטו בשביל המאזינים שלהם שזה פרובוקטיבי מדי, רועש מדי או לא קומוניקטיבי. הם יוצרים משוואה של משעמם וצפוי=מצליח ולכן בלי להתכוון מעודדים שממה מוזיקלית ומוות מוחי בעולם הפופ הישראלי (אם קיים כזה) והתרחקות כמו מאש של אמנים פופולאריים (וכאלה שרוצים להיות) מכל סגנון מוזיקלי מעניין יותר. בגלל זה גם חברות תקליטים (שנחוצות עדיין לרוב מי שרוצה להצליח במיינסטרים) יעדיפו להשקיע את הכסף במשהו "בטוח" ולא להמר and the vicious cycle goes on... אין פה היפ-הופ ציוני או רוקנ'רול פופולארי אמיתי כי יש מערכת מוזיקלית שלא מאפשרת את זה. עם כל הקושי הזה גם פופ איכותי קשה מאוד ליצור פה בגלל שעברית לא ממש בנויה להמנוני פופ סוחפים. תשאלו את היי פייב. לדעתי התפיסה הזו של תעשיית המוזיקה הזעירה שיש פה כובלת את השפה. באין יצירתיות אמיתית וחידוש, הסיכוי להתפתחות של השפה דרך המוזיקה הפופולארית הוא קטן עד לא קיים, ומאוד חבל מכיוון שזו מדיה שיכולה להיות כוח מניע מאוד חשוב בתהליך.

כמה מחשבות לסיום
אחרי השיחה ישבתי וחשבתי עוד על הנושא, ומצאתי עוד נקודה שהטרידה אותי – למה במוזיקה שמושרת באנגלית השפה יכולה להיות מאוד פשוטה ולהישמע לנו זורמת וכייפית או רצינית ונוגעת אבל בעברית ברגע שיש שיר שלא מדבר בשפה גבוהה המילים מרגישות "מהרחוב", ולא, אני לא מדברת רק על שירים מז'אנר ה"כפיים". למה Blink 182 יכולים לכתוב את השיר הכי שכונה ועדיין להישמע בסדר, בעוד שיר מקביל בעברית יישמע כאילו נכתב כלאחר יד ע"י חבורת זמר עממית? דיברתי על העניין הזה עם תומר באחת השיחות שלנו לאחר הפגישה והגענו להסבר אפשרי לכך - בעברית חסר "מנעד לשוני דיבורי" שקיים באנגלית. כלומר איזשהו אמצע בין דיבור תקין לבין להישמע כמו אדם עילג. אין את האמצע בין השפה גבוהת האף לשפת הרחוב הנחותה ביותר. אולי זה משהו שיתפתח עם השנים, כאמור, עברית היא אולי אחת מהשפות העתיקות ביותר שקיימות אך השימוש היומיומי בה הוא חדש יחסית לשימוש באנגלית.

אני יכולה רק לקוות שככל שאנחנו מתקדמים כחברה תרבותית נראה יותר ויותר אמנים פופולאריים שידברו איתנו בגובה העיניים, בשפה לא מתנשאת מצד אחד ולא מטמטמת ומעליבה מהצד השני. אולי עם ההתפתחות הזו תיווצר פה שפה חדשה שהיא לא ישראלית של "שני שקל" ו"אני יביא לך" אלא משהו אינטליגנטי וזורם שיאפשר בסופו של דבר לכתוב מוזיקה זורמת ולא קלישאתית, שגם כשהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, תוכל להצדיק את הפאתוס שלה במילים חכמות ופשוטות ובמשפטים קצרים וקולעים (קרן פלס, אני מדברת אלייך). אולי אז המיינסטרים הישראלי יתחיל לספק לנו מגוון גדול יותר שיתבטא בפתיחות גדולה יותר של המדיה ושל המאזינים לקבל משהו מתוחכם יותר ואיכותי הרבה יותר, ואז כולנו נצא נשכרים.

יום שישי, 8 בפברואר 2013

על שפה ומוזיקה - חלק א'

כבר הרבה זמן אני חושבת על הקשר בין מוזיקה לשפה, למה מוזיקה נשמעת יותר טוב כשהיא מושרת באנגלית מאשר בעברית. כאילו עברית נשמעת מאולצת בשירים, ארוכה מדי וטרחנית בעוד שבאנגלית אפשר להעביר את אותו רעיון בדיוק בפחות מילים ובצורה יותר אלגנטית, בלי לחפור. מעטים הכותבים הישראלים שהצליחו לשלב בין העברית המדוברת הנכונה והמאוזנת למלודיה הנכונה להם. שירים ישראלים סובלים מהבעיה שעולה הרבה פעמים כשאני קוראת ספרים מתורגמים לעברית, בהם השפה לא החליטה בדיוק אם היא גבוהה או מהביבים, אז היא מתפשרת על מין שעטנז מוזר שכזה.

כדי לסדר לעצמי בראש חלק מהסוגיות האלו חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לדבר עם מישהו שמתעסק עם טקסטים כל היום – עם מתרגם. הבעיה היתה למצוא מישהו שגם מתרגם וגם מוכן ללהג איתי על מוזיקה ושפה. יעל מהתרגומיה קישרה אותי לתומר בן-אהרון, מתרגם וסולן להקת הרוקנ'רול הישראלית באנדי. אחרי כמה הסברים ותיאומים פגשתי את תומר לשיחה על שפה ומוזיקה וכל מה שמסביב.

מתחילים מההתחלה...
אחת השאלות הראשונות שתומר שאל אותי בשיחה שלנו היא איזה אלבום ישראלי אני הכי אוהבת, והדבר הראשון שעולה לי לראש הוא האלבום של אסף אמדורסקי "מנועים שקטים" שאני אוהבת בכל ליבי, ולצערי אני לא מצליחה לחשוב על אמן ישראלי נוסף שאני ממש אוהבת ובלית ברירה אני מזכירה את המוזיקאי הישראלי שפועל (או לפחות פעל) באנגלית שי נובלמן. אני מעלה את הבעיה העיקרית שלי עם מוזיקה עברית עכשווית, מבחינת האורך וחוסר האלגנטיות. תומר מסביר לי שעברית היא לא שפה טובה כל כך למוזיקה, יש בה עיצורים קשים והיא לא נעימה לאוזן – המבנה של השפה מבחינת כינויי זכר/נקבה, מילות קישור, או מטבעות לשון שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מההתפתחות החדשה באנגלית פשוט לא עובדים בעברית.

אז למה לכתוב בעברית? 
תומר מכיר את הבעיה הזו מקרוב. בהרכב הקודם בו הוא היה חבר הוא יצר מוזיקה רק באנגלית, וממש היה לו אנטי לכתיבה בעברית. הוא הושפע בעיקר ממוזיקה באנגלית, והיה ברור מאליו שזו תהיה שפת הכתיבה שלו. ההרכב הנוכחי שבו הוא חבר הוקם כפרויקט צד כדי ליצור רוקנ'רול כייפי ופרוע. בשלב מסויים אחיו, גיטריסט הלהקה החדשה, עלה על הנקודה שבנישה שלהם במוזיקה הישראלית הם די בודדים – מעטות הלהקות שנשמעת כמוהם ויוצרות בעברית, וציבור המאזינים לרוק בארץ, שנשארו זנוחים יחסית מאז הניינטיז, רוצים שיתנו להם בראש בשפת האם שלהם, והלהקה יותר ממוכנה לעשות את זה. למי שהתרגל לשיר וליצור באנגלית הכתיבה בעברית  הגיעה כסוג של הלם תרבות, דווקא בגלל ההרגל הזה לשמוע את הכול באנגלית. אבל אחרי ניסיון ראשון לעבד שיר קודם שלהם באנגלית לעברית, הדרך לכתיבה בעברית בלבד היתה קצרה. תומר אומר שהיום הרבה יותר נוח וכיף לו לכתוב בעברית. בסך הכול זה נשמע לי מאוד הגיוני – קל לך לכתוב בשפה הכי קרובה אלייך ובה השליטה שלך היא הכי טובה וכך מאפשרת לך להשתמש גם במטבעות לשון ספציפיים לשפה, וכך כלום לא הולך לאיבוד בתרגום. זה לדעתו של תומר (וגם לדעתי) מה שיוצר טקסטים מתוחכמים ועשירים יותר, בניגוד לטקסטים הפשטניים והדלים שמקובלים היום ברוב המיינסטרים המוזיקלי בארץ (בלי להכליל!). זה הביא אותו לתובנה נוספת ביחסים העדינים בין כתיבת מילים למוזיקה – טקסטים שנכתבו על ידו באנגלית ללהקה הקודמת שלו, פתאום נראו לו כל כך קלישאתיים. אנחנו כל כך רגילים לשמוע כל סוג כל טקסט מושר באנגלית שאנחנו כבר סלחנים כלפי טקסטים שהם לא מספיק טובים רק כי הם באנגלית.

Same Old Cliché?
נושא הקלישאתיות נוגע אצלי בנקודה קצת רגישה, הרבה מהמוזיקה שאני שומעת באנגלית לא מתהדרת במילים הכי מתוחכמות בעולם, ופתאום התחלתי לשים לב לזה בכל שיר שאני שומעת וזה גורם לי לקצת אי-נוחות. במהלך השיחה אני תוהה על הסיבה בגללה אנחנו כמאזינים אינטליגנטיים מוכנים לסלוח על חוסר עומק של מילים בשירים באנגלית ולא מוכנים לסלוח עליו בעברית. תומר טוען שיש חשיבות מאוד גדולה לקונטקסט בו מגישים לנו את השיר. הוא נותן כדוגמא את גבריאל בלחסן, שהוא לטעמי אחד מהאמנים הטוטאליים ביותר שפועלים במוזיקה הישראלית. הוא מגלם את תמצית האמן שיוצר כי אין לו דרך אחרת להוציא את הכאב, את הסיוטים, את השיגעון. הטקסטים שלו יכולים להיות ברורים ופשטניים וגם אניגמטיים ולא ברורים. תומר אומר שכמאזינים ואנשים שמכירים קצת את סיפור החיים הלא פשוט של בלחסן ויודעים שכל מילה שם נכתבה בדם, אם נשים את חלק מהמילים האלו בקונוטציה אחרת, נגיד בלחן של שיר מזרחי-לייט אנחנו נסתכל עליו כעל משהו נחות יותר וחפפני.


כשאני שואלת אותו למה הוא חושב שאנחנו מסתכלים על זה ככה הוא אומר שלדעתו, ביחסים בין המוזיקה לטקסט, המוזיקה היא הדבר החשוב והיא מציבה את הטקסט בהקשר המתאים. בגלל שמוזיקה היא משהו שנוגע ברגש ומעורר תחושות אז ההקשר המוזיקלי ישפיע במידה רבה על מידת ההתחברות שלך לשיר. אני יכולה להבין את זה, אבל זה לא עונה לי על השאלה. נכון, הקונטקסט חשוב, אבל האם הפכנו כל כך קהים עד שלא ניתן אפילו את תשומת הלב המינימאלית לשיר רק כי הוא מושר בסגנון מוזיקלי שלא מדבר אלינו? תומר נותן לדוגמא את ה-Black Keys שהוא שומע לאחרונה (כתבתי עליהם גם כמה פעמים בפוסטים קודמים). הם פועלים בנישה מאוד צרה של בלוז-רוק והמילים שלהם מאוד פשטניות והן בדיוק מה שאנחנו מצפים מהז'אנר הזה. המוזיקה או הטקסט לא עומדים לבדם ויש קשר הדוק ביניהם, כך שאנחנו סלחנים כי אנחנו מצפים לשמוע את המילים הפשטניות בהקשר לז'אנר המוזיקלי הזה.

ולמה יש אמנים ישראלים שבוחרים ליצור באנגלית?
לא חסרים אמנים ישראלים שיוצרים באנגלית, כמו שי נובלמן (שהזכרתי קודם) ורוקפור, שאף פעם לא היו ממש במיינסטרים (להוציא כמה שירים יוצאי דופן). נובלמן יצר לעצמו את דמות אליל הרוקנ'רול שכאילו הובזק לפה מהסיקסטיז ויצר פאוור-פופ עם טאץ' נוסטלגי כייפי מאין כמוהו. רוקפור שיחקו עם המיינסטרים ויצרו מוזיקה נהדרת בעברית ובשלב כלשהו עברו לאנגלית למשך מספר אלבומים שאחריהם חזרו לעברית. הם ניסו לעשות את המוזיקה שלהם באנגלית ולקחת אותה לכיוונים יותר פסיכדליים. אני תוהה האם המעבר הזה לאנגלית השפיע על המוזיקה שלהם ואם הוא תרם לקסם שלהם או הוריד ממנו. תומר טוען שהמטרה כאן היתה להשיג הצלחה בחו"ל, כי האינטרנט מאפשר לאמן להביא את המוזיקה שלו לקהל רחב יותר שאיתו הוא יכול לתקשר מוזיקלית רק באנגלית. הגבולות הגיאוגרפיים לא כובלים את האמן לשום מקום. מבחינתי, למרות שהלהקות האלו, שפועלות בשוליים המוזיקליים בארץ ופועלות גם בחו"ל, מופיעות במקומות קטנים באירופה ובארה"ב ונוחלות שם הצלחה מינורית, הן עדיין ישראליות במהותן. האנשים הם עדיין ישראלים במנטאליות שלהם, ולדעתי אפילו אם להקות ישראליות מצליחות בחו"ל, הן עדיין צריכות את החותמת של ההצלחה במדינה ממנה הם באו על מנת להרגיש שהם באמת "עשו את זה". אני נותנת  כדוגמא את לירז דרור, דוגמנית שעשתה קריירה יחסית מוצלחת בחו"ל, קמפיינים של מעצבים מהשורה הראשונה, אבל מבחינתה הטופ המקצועי זה לעשות את הקטלוג של קסטרו בארץ. זה משהו טבעי שקיים בכל אמן שרוצה שישמעו אותו. הבעיה היא שכמעט ולא משמיעים ברדיו המיינסטרים הישראלי (גלגל"צ) מוזיקה ישראלית שמושרת באנגלית, לא משנה כמה היא קליטה וקומוניקטיבית. לפעמים זולג לשם איזשהו שיר כזה שתפס כנראה את האוזן של אחד העורכים (כמו לדוגמא Dreamer של theAngelcy, עליו כתבתי כבר בפוסט קודם) אבל הם נותנים את ההרגשה שאין שם מקום למוזיקה כזו, וחבל.

אז מי אתה? אמן ישראלי ששר באנגלית או אמן העולם הגדול?
בהמשך לנקודה של היצירה באנגלית כניסיון להצליח בחו"ל, תומר מציין את העובדה שאף זמר ישראלי ששר באנגלית לא הצליח בארץ. זה נכון, אבל אותי מעניין משהו עמוק יותר מזה – למה האמנים האלו התחילו בכלל ליצור באנגלית? למה לא לנסות להתחיל ליצור בעברית שהיא שפת האם שלהם? לדעתו של תומר זה קורה בעיקר אצל אמנים ולהקות צעירים שמושפעים מאוד מהמוזיקה שהם מכירים בקונטקסט התרבותי שלהם ולא יכולים לדמיין אפילו את המוזיקה הזו נוצרת בשפה שהיא לא אנגלית. ליצור את המוזיקה הזו בעברית נשמע להם לא הגיוני ומעבר לזה, לא מגניב. בנוסף, יש סגנונות מוזיקליים שאין להם הקשר ומקבילה במוזיקה הישראלית – אם מישהו שיוצר מוזיקה היום בארץ אהב גראנג' בניינטיז הוא לא יכול למצוא אף להקה ישראלית שתקטלג לו בראש את הסגנון והשפה יחד. הרעיון הזה מבחינתי בעצם יוצר מחסום כפול ללהקות האלו – הן מגבילות את עצמן בתוך ז'אנר מוגבל,  כלומר שכשלהקה ישראלית מחליטה לשיר באנגלית, היא מגבילה את עצמה באופן טבעי  במספר האנשים שייחשפו אליה, ואני לא חושבת שהמטרה היא להצליח רק בקרב החברים שלך. אדם שעושה מוזיקה רוצה שישמעו אותו, וגם אם הלהקות האלו יעלו את המוזיקה לרשתות החברתיות, ולא חסרות כאלו (MySpace, Bandcamp, Soundcloud, YouTube...), הם יהיו דגים קטנים בבריכה גדולה בה מסתובבות להקות רבות נוספות שנשמעות בדיוק כמוהם, כי גם הן מושפעות מאותם הדברים ועושות בבסיס את אותה המוזיקה. הסיכוי להצליח שם הוא אפילו קטן יותר.

כאן עולה בשיחה כמעט בטבעיות סוגיית אסף אבידן – אני טוענת שהוא לא היה מצליח בארץ כמו שהוא הצליח בלי הקול שלו. תומר מסכים ומוסיף שהקול הזה הכתיב את סגנון המוזיקה שסובבת אותו ואת השפה בה השירים נכתבים. אם השירים האלו היו מבוצעים ע"י כל זמר אחר או בעברית, יש סיכוי טוב שההצלחה שלהם היתה בקרב קהל הרבה יותר מצומצם. הסיפור של גבע אלון אפילו יותר קיצוני – הוא יוצר פולק-רוק בסגנון ניל יאנג כבר שנים, אבל רובנו מכירים אותו כמי שעשה את החידוש לשירו של דיוויד בואי Modern Love שהושמע באובססיביות בגלגל"צ. 90% ממי שהגרסא הזו של השיר מוכרת לו לא מכיר את שאר היצירה של אלון. לכן הוא נמצא בדיוק על התפר הזה של חוסר הצלחה מסחרית בארץ לבין הצלחה מינורית בחו"ל. אנחנו חוזרים לרגע שוב לשי נובלמן – בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו הוא יצר באנגלית בלבד במטרה להצליח בחו"ל. למרות הצלחה גדולה יחסית בסצינת האינדי הישראלית, ההצלחה בחו"ל לא הגיעה ולכן הוא חזר לארץ ולאחרונה שחרר סינגל ראשון מתוך אלבום בעברית. תומר אומר, ואני מסכימה איתו לגמרי, שבשלב מסויים נמאס לאמנים לא להצליח בחו"ל, הם מתבגרים ורוצים להתיישב ולכן היצירה בעברית נשארת האפשרות הכמעט יחידה להצליח במיינסטרים בארץ. אם הוא היה מצליח בחו"ל רוב הסיכויים שהוא היה נשאר שם. לאחר האזנה לסינגל העברי הראשון של נובלמן אני חייבת להגיד שהוא אחד המקרים הבודדים שאני מכירה בהם המוזיקה שלו עובדת מצויין גם בעברית והוא, שלא כמו אבידן, לא מוגבל במחסום השפה. הסינגל הוא סוכריית פאוור-פופ נוצצת שנדבקת לראש. רק אפשר לקוות שהוא יצליח עם השיר הזה בארץ כמו שמגיע לו.


אני אשאיר אתכם עם השיר הזה עד שאני אפרסם את החלק השני של השיחה בשבוע הבא, בו תוכלו למצוא הרהורים על מוזיקה ישראלית פופולארית, עוד מחשבות ומסקנות מעניינות על שפה ותרבות.

Stay tuned!