Words for the Modern Gentleman

בדרך כלל, אין לי זמן לקרוא הרבה מעבר למינימום שאני מכריחה את עצמי על מנת לא להתנוון. המינימום הזה לא משאיר לי הרבה זמן לקרוא מגזינים שהם מבחינתי יותר פינוק מאשר צורך, אבל לפעמים יש גיליונות של מגזינים שאני פשוט מרגישה שאני חייבת להשיג ולקרוא וזה מה שקרה לי עם גיליון ינואר 2013 של המהדורה הבריטית של המגזין Esquire המוקדש כולו למוזיקה. אני חייבת להודות שמה שמשך אותי לקרוא את הגיליון היה כתבת השער – ריאיון עם ג'ק וויט. כבר כתבתי פה על וויט ועל אהבתי אליו כמוזיקאי מוכשר ולכן הצלחתי לדחוק גם את קריאת הגיליון ללו"ז.

ג'ק וויט בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

המגזין פונה בהגדרתו לגבר המודרני וכמובן שרוב הכתבות בעמודים הראשונים עוסקות בגאדג'טים החמים לבחור אוהב המוזיקה שיש לו 200 פאונד לשים על זוג אוזניות, או על פטיפון בניחוח של פעם, אבל החלק המעניין באמת הן כתבות העומק שעושות את הדפדוף בין הפרסומות לשווה את ההשקעה.

הדבר הראשון שתפס לי את העין היה spread שלם על הרולינג סטונס, עבר והווה. מעניינים במיוחד היו קטעים מספרו החדש של פיליפ נורמן על מיק ג'אגר שמתאר את עלייתם של הרולינג סטונס מזווית קצת שונה. אנדרו אולדהם, האמרגן האגדי של הסטונס, מתואר כבחור צעיר ולא מנוסה עם שיגעון גדלות להפוך לגרסא הבריטית של פיל ספקטור האגדי כשלעצמו. הוא לקח חבורה של בחורים החברים בלהקה שניסתה למצוא את עצמה בעולם הפופ הבריטי ועלה על טריק גאוני – הוא ישווק אותם כלהקה שתכוון אקסקלוסיבית לקהל הצעיר יותר, שאוהב את הלהקות שלו מלוכלכות, הולכות מכות ומרדניות – "A band their elders would never grow to love" וזה בניגוד לביטלס שהיו מעוררי מחלוקת בתחילת דרכם אבל התחבבו על הדור המבוגר יותר בזכות המוזיקה. אירוני שהשיר שהביא לסטונס את ההצלחה המסחרית היה שיר שנכתב ע"י לנון ומקרתני, I Wanna Be Your Man, אבל גם עם נתוני הפתיחה האלו, הביצוע של הסטונס לוקח את השיר למקום אחר לגמרי מאיך שהביטלס היו מבצעים אותו, מיק ג'אגר הוא טווס על הבמה, משלים את השואו, ובזה היה טמון הקסם של הסטונס ומה שהפך אותם למרעננים במיוחד.

הדבר המעניין הבא הוא ה-ריאיון המובטח עם ג'ק וויט, אחד מענקי הרוק המודרניים, איש שעושה המון ונראה שהוא תמיד במירוץ. וויט, מקים ה-White Stripes הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים (בפעם הראשונה עם מג וויט, ובפעם השניה עם הדוגמנית קארן אולסון) להביא לעולם שני ילדים (מנישואיו השניים), להקים כמעט במקביל את ה-Raconteurs וה-Dead Weather ולפצוח בקריירת סולו מוצלחת. אה כן, ובדרך להזריק חיים לרוק-בלוז השורשי האמריקאי. למרות מראה רוח הרפאים שלו והצללית האדומה שמעטרת תדיר את העיניים שלו כדי לתת לו מראה עוד יותר זומבי ג'ק וויט הוא התגלמותה רוח האמריקאנה. זה סוג של פרדוקס כשאחד המוזיקאים הכי פופולאריים בסצנת הרוק האמריקאית, שמצליח לשלב רוק אלטרנטיבי עם פולק וקאנטרי בפיוז'ן שנראה כל כך טבעי וחסר מאמץ נראה כאילו הוא מעולם מוזיקלי שונה לחלוטין. אפילו הצורה בה הוא מתלבש כולה אומרת ג'נטלמן אמריקאי דרומי , עם חליפות שלושה חלקים ועניבה אלגנטית. וויט הוא איש שאוהב לשמור על המסתורין שאופף אותו בקנאות, למרות שהוא מדבר המון בראיון, הוא בעיקר סוטה מהשאלה וגולש להרהורים. למרות שהם מעניינים מאוד (אני שונא את טוויטר, ליידי גאגא היא זיוף), הם לא מספרים לנו הרבה על וויט האדם והמוזיקאי. התרשמות הכותב מוויט מסוכמת כאשר הוא מצטט את וויט עצמו, במשפט שאמר על בוב דילן – "He's very good at making sure you don't know him". אין ספק שג'ק וויט הוא אמן מסקרן מאוד ותעשו לעצמכם רק טוב אם תתנו כמה האזנות לאלבום הסולו שלו, Blunderbuss.

מאוד נהניתי לקרוא את הגיליון ושמחתי שלא ויתרתי עליו, אפילו שאני לא קוראת את המגזין באופן שוטף. אבל תוך כדי הקריאה עלתה בי המחשבה הלא נוחה שלמרות האהבה הגדולה למוזיקה שניכרת בגיליון הזה של אסקוויר ובכותביו, המגזין עצמו עדיין מיועד לגברים. אפשר לראות את זה מתחילתו ועד סופו – הפרסומות הן לשעונים יוקרתיים (לגברים), גאדג'טים (ברור שלגברים), בשמים לגברים ואלכוהול. הנקודות הנשיות היחידות שמופיעות בגיליון הן ליידי גאגא שמוזכרת בכתבה על הדרכים לעשות כסף ממוזיקה וכתבה של שני עמודים על פיקסי גלדוף שמופיעה עם שירי הפולק-פופ שלה תחת השם Violet בסט תמונות יפות אבל חלולות, שקצת מפספסות את העניין של האמנית הרצינית.

פיקסי גלדוף בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

זה גורם לי לחשוב על למה קיימת ההפרדה הזו, למה שמגזין שמגדיר את עצמו "מגזין גברים" יוכל להקדיש גיליון שלם למוזיקה ונספחיה אבל מגזינים שמוגדרים "מגזיני נשים" ימשיכו להתעסק כל חודש בביוטי, אופנה ואהבה. אני לא חושבת שיש משהו כל כך רע בלהתעסק בדברים האלו, הרי ברור שרוב הקוראות מעוניינות לקרוא על הנושאים האלו וגם אני נהנית מזה, אבל כאשר מגבילים את כל העולם הנשי לנושאים האלו זה מתחיל לעצבן אותי. גם אם יש שם כתבות עמוקות קצת יותר הן נדחקות לשוליים, לעמודים האחרונים שאליהם כבר לא מגיעים כמעט, ממש לפני המודעות של מגידי העתידות בטלפון.

תאמינו לי - אני לא רוצה להישמע פמיניסטית זועמת, עברתי את השלב הזה כבר מזמן. אני פשוט תוהה באמת למה צריכה להיות ההפרדה הזו, למה ברור לעורכי המגזינים האלו שגברים יתעניינו בכתבות העומק על עולם המוזיקה ונשים יתעניינו רק באיזה שיר לשים כשהן רוצות לעשות סטריפטיז לבחור שלהן? למה שעיתון נשים לא יקדיש גיליון שלם למוזיקה? אה, נכון, silly me, באמת שכחתי שנשים לא באמת אוהבות מוזיקה איכותית. תנו להן לשמוע בריטני ספירס וג'סטין ביבר כל היום והן יהיו מרוצות.

אבל עכשיו ברצינות.

מנקודת המבט שלי, העובדה שאסקוויר הקדיש גיליון שלם למוזיקה בקונסטלציה הרגילה שלו, עם הפרסומות הרגילות שלו קצת דפקה אותו כי גם אם יהיו נשים (כמוני) שיקראו את המגזין בשביל העניין האמיתי שיש להן במוזיקה הפרסומות יתבזבזו עליהן, כי הן לא קהל היעד שלהן. אלא אם המטרה היא לגרום להן לרייר על דיוויד בקהאם (שמפרסם עוד חברת שעונים) ואז אני מבינה אותם לגמרי. כאן עולה השאלה האם יש צורך במגזין מוזיקה שידבר לנשים? הרי כל מה שקיים היום בשוק המגזינים ועוסק במוזיקה (כן, גם Q האהוב שלי) מדבר בעיקר לגברים, גם אם לא בצורה ישירה. מה שמעלה נקודה עוד יותר מעניינת והיא האם יש הבדל בין כתיבה על מוזיקה שנעשית דרך עיניים נשיות לבין כזו שנעשית מנקודת מבט גברית?

מה שמפריע לי היא האוריינטציה אותה מקבל המגזין ומידת הרצינות בה הוא נלקח. מגזין כמו אסקוויר נחשב ליותר רציני ועמוק מאשר מגזין כמו קוסמופוליטן, אבל האמת היא ששניהם מוכרים לקהל היעד שלהם את התדמית האידילית שהם צריכים לשאוף אליה לדעתם. בקוסמופוליטן אולי ברור לכולם  הניסיון למכור את החלום באמצעות נעלי עקב אימתניות של לובוטון אבל אסקוויר, עם כל הגאווה העיתונאית שלהם ינסו למכור לקוראים את השעון של אומגה או את ג'קט הצמר של פראדה שלבש וויט בסשן הצילומים שנערך לכבוד הראיון בדיוק באותה צורה. ואז טוענים שמגזינים לגברים בכלל לא מתעסקים בשטחי.

השיר Woman Like A Man של דמיאן רייס עולה לי בזמן האחרון יותר ויותר באייפוד, כאילו בהזמנה ומסכם בצורה מדוייקת את הבעייתיות בלהיות אישה שיכולה לחשוב בשביל עצמה, שמקבלת מסרים סותרים מכל מי ומה שסובבים אותה. ככה זה כשרוצים גם וגם. השיר לא ממש מוכר, ושוחרר באוסף הבי-סיידים המצוין שלו, חלק מהשירים שם אפילו טובים יותר מהשירים באלבום הבכורה הנהדר שלו O.

אני רוצה לראות מגזין שידבר על מוזיקה בגובה העיניים ויפנה לקהל שאוהב מוזיקה, נקודה. לאנשים אינטליגנטים שבאמת נושמים וחיים מוזיקה, לא משנה אם הן נשים או גברים. לא צריכה להיות הפרדה בכזה עניין אוניברסאלי, ותאמינו לי שעם היצירתיות שהמפרסמים מראים עד כה, לא תהיה שום בעיה למצוא פרסומות לשים במגזין כזה.