סיכום השנה שלי - השירים שהכי אהבתי ב-2013

האמת, אחרי שהחלטתי לכתוב את הפוסט המסכם את השנה הזו מבחינתי נורא התבאסתי, כי בהסתכלות על השירים הכי מושמעים באייפוד שלי ראיתי שירים נהדרים אבל רבים מהם יצאו בסוף 2012, שמסתבר היתה תקופה מאוד פוריה למוזיקה שממש אהבתי. נו שוין. 

אז החלטתי לארגן מחדש את השורות ולחלוק איתכם בשמחה רבה ועם כל המכשולים, את המוזיקה שהכי אהבתי שיצאה ב-2013. מן הסתם, עקב הגרגרנות המוזיקלית בה אני לוקה, הרשימה המינימלית ביותר שהצלחתי להרכיב היתה של 10 שירים, אין מצב ל-Top 5 בסיכום שנה! על חלק מהשירים כבר כתבתי כאן, אבל אני שמחה שיש פה שירים שעוד לא הופיעו בפוסטים קודמים, פשוט לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה לכתוב עליהם...כנראה שטוב שיש סיכום שנה.

1. Tom Odell - Can't Pretend

סינגל הבכורה של טום אודל אמנם שוחרר בתחילת 2013 אבל הפך להיות פופולארי ברדיו בארץ רק בתקופת הקיץ, כמה חודשים מאוחר יותר. נו, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הזה נוטף תשוקה, ואני כל כך אוהבת את הרגשת הדחיפות (urgency, ככה מתרגמים את זה?) ואני אוהבת את העובדה שהשיר מתחיל איטי ושקט ומתפתח לקרשנדו אדיר שמובל על ידי הקול הנהדר של אודל. 

2. John Newman - Love Me Again

פצצת נו-סול ממכרת ורקידה. בהחלט אחד השירים ששימח אותי במיוחד לשמוע ברדיו במהלך השנה. מה שאני מאוד אוהבת בניומן הוא ההתמסרות המלאה שלו לסגנון המתאים למוזיקה שהוא עושה והעובדה שיש לו כל כך הרבה גרוב יחסית לבחור בריטי מפעימה אותי כל פעם מחדש. כיף טהור. 

3. Ellie Goulding - Burn

את אהבתי לאלי גולדינג הבעתי כבר בפוסטים קודמים, אבל לא יצא לי לכתוב על השיר הזה, שיצא מתוך האלבום האלקטרוני שהיא שחררה השנה, במקביל לאלבום יותר שקט.  השיר הזה קסום בעיני כי הוא מצד אחד מאוד מתכתי ואלקטרוני אבל יש לו נשמה ויש בו כל כך הרבה אושר. אני חושבת שלאלי גולדינג יש את אחד הקולות המיוחדים והייחודיים בעולם הפופ העכשווי ואני תמיד מסוקרנת לראות מה הדבר הבא שהיא תעשה, וזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על הרבה מוזיקאיות שפעילות היום. 

4. Everything Everything - Don't Try

הלהקה הזו הפכה לאחד המרעננים שלי השנה, אני כל כך שמחה שהאלבום הזה יצא בתחילת השנה, אם הם לא היו נכנסים לרשימת סיכום השנה שלי הייתי מתאכזבת קשות. כל שיר מהאלבום האחרון של הלהקה Arc הפך מיידית לפיבוריט זמני אצלי. האמת שהשיר הזה קיבל פייט מאוד רציני למקומו ברשימה עם השיר מהמם החושים של הלהקה Cough Cough אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי להכניס את השיר הזה, אז זה מה שעשיתי. 

5. Ester Rada - Monsters

יש לי ווידוי - אני לא אוהבת ג'אז. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא עובד, אין פה קליק בינינו ושנינו בסדר עם זה. אבל אסתר רדא, עם האתיו-ג'אז שלה הצליחה לגרום לסגנון הזה להתחבב עלי בקונסטלציה המאוד מסויימת הזו. אני חושבת שמה שתפס אותי שם זה הגרוב הממכר שלה, הסאונד העשיר והמלא, ו-effortlessness שבה היא נושאת את עצמה ומגישה את המוזיקה שלה. 

6. Bastille - Pompeii

כמה רקידות וכיף יכולים להיות בשיר אחד, שלשמחתי התחבב גם על אוזניהם של העורכים המוזיקליים של גלגל"צ שהשכילו להכניס אותו לפלייליסט של התחנה. באופן מצחיק, גלגל"צ לא מצליחים להמאיס עלי את השירים שאני אוהבת גם אם הם ינגנו אותם מאה פעם ביום. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)

7. Foals - Late Night

השיר הזה של ה-Foals השאיר אותי מהופנטת ועם רצון לעוד ממנו, מבחינתי הוא היה יכול להמשיך להתנגן גם שעה וחצי ולא היה לי אכפת. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)

8. Depeche Mode - Welcome To My World

אחת הסוכריות הלא ממש מתוקות מהאלבום האחרון והמצויין של דפש מוד שיצא השנה (למחשבות שלי על האלבום תקליקו פה). שיר שלא יצא כסינגל, אבל הוא לא נופל מאף אחד משירי האלבום, להפך. זה השיר איתו נפתחה ההופעה של הלהקה בארץ במאי האחרון, ואין מתאים ממנו לפתוח הופעה מעולה בכל סטנדרט. השיר הזה שואב אותך אליו ולא מרפה. הוא מוכיח שוב שמרטין גור לא איבד חלקיק מהאדג' האפל והמטריד שלו בכתיבה ודייב גהאן לא איבד חלקיק מהיותו אחד ה-frontmen הטובים בלהקות פעילות כיום. 

9. Arctic Monkeys - Do I Wanna Know

אם הייתי יכולה הייתי מכניסה לכאן את R U Mine שהוא האהוב עלי מבין שירי האלבום האחרון של המאנקיז, AM. אבל לצערי הוא יצא ב-2012 מה שמשאיר אותי עם השיר Do I Wanna Know שנטחן לשמחתי בפלייליסט של גלגל"צ. כתבתי עליו כבר השנה ואני עדיין חושבת שזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי השנה, ואחד השירים הכי מפתים שאלכס טרנר כתב. 

10. Queens Of The Stone Age - My God Is The Sun

אנרגיות אגרסיביות ומטרידות, קליפ אפוקליפטי מונפש, והגיטרה הלא מתפשרת של ג'וש הומי. מה צריך יותר בשיר? כתבתי עליו בפוסט המוקדש להומי, אתם מוזמנים לקרוא אותו פה. 

אז מה אני יכולה לאחל מוזיקלית לשנה הבאה? שתהיה לי עוד המון מוזיקה חדשה ומרגשת שתזיז לי מספיק מיתרים בפנים כדי שגם תיתן לי את ההשראה לכתוב עליה. אה, ועדיף שהיא תשוחרר ממש ב-2014 ולא בסוף 2013 כדי שאני לא אתבאס. 

להעיף את הפוני

משום מה כשהחורף מתחיל לתת את אותותיו אני מרגישה שאני מחפשת מוזיקה קצת יותר מדכאת, שהשתזפה קצת פחות בשמש ושוחה קצת יותר בדכדוך של עצמה. ואל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי אדם של חורף. כשאנשים מבכים על כך שגשום וקר והימים מתקצרים, אני פתאום יכולה לנשום, פתאום ההרגשה החנוקה התמידית נעלמת והכול מסביב נהיה הרבה יותר צלול וחד. 

אבל עם זה, אני בחורה שעדיין אוהבת את הגיטרות במוזיקה שלה. מוזיקה שקטה ואיטית פשוט לא תמיד מתאימה למזג האוויר הסוער שמשתולל בחוץ או למצברוח שלי. אז מבחינתי אחד הסגנונות שעונים בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים שאני מציבה למוזיקה בימים אלו הוא האימו (Emo). נכון, אני אולי קצת מחוץ לטווח הגילאים שהאימו כיוון אליו בימי הזוהר שלו אי שם בתחילת-אמצע העשור הקודם אבל זה לא אומר שאני לא יכולה למצוא משם את הדברים שאני אוהבת ולהמשיך לשמוע אותם גם אחרי שהם יצאו מהאופנה. 

תמונה מפה

בתחילת גלגולו הנוכחי של הז'אנר (ששורשיו נטועים עוד בפוסט-פאנק/פוסט-הארדקור של האייטיז) באמצע הניינטיז עדיין היתה בו השפעה של גראנג' סיאטלי אבל הטקסטים הפכו להיות יותר רגשיים (מכאן ה-emo=emotional) ואישיים, והמוזיקה הראתה יותר מלודיות ביחס לרעש שהיה לפניה. הלהקה הראשונה שתפסה אותי בגל הזה היא Jimmy Eat World, הרכב אמריקאי מאריזונה שהגדירו בשבילי איך אימו צריך להישמע באותו זמן. אני לא חושבת שידעתי אפילו שמה שאני שומעת מוגדר ככה, אבל אנחנו בדר"כ יכולים להגדיר משהו רק אחרי שכבר עיבדנו אותו. המוזיקה שלהם היתה השילוב המושלם בין גיטרות מלאות זעם למילים פגיעות וחשופות ומלודיה משובחת. I was hooked, וטחנתי את האלבום שלהם Bleed American  יותר פעמים מאשר אני יכולה לזכור בדיסקמן המהוה שלי. 

אימו לא היה סגנון שהוגבל רק לארה"ב, ובדומה להרבה ז'אנרים אחרים הוא התפתח תחת אותן השפעות גם מעבר לאטלנטי בבריטניה, ובאופן ספציפי בוויילס, שם הוקמו שתי להקות האימו הבריטיות שאני הכי אוהבת, Funeral For A Friend ו-Lostprophets. אם להכניס לקטגוריות, אז Funeral For A Friend היתה להקת אימו אבל לא ראיתם את זה עליהם, הם התלבשו כמו חבר'ה בריטיים פשוטים וכמוהם יכולתם לראות המון בחורים מסתובבים באותה תקופה, עם הפוני הארוך שמסתיר חצי פנים. המוזיקה שלהם היתה מאוד רועשת, משופעת בדיסטורשן ובצרחות בצוותא, אבל הרגש שמניע את המוזיקה היה שם, וזה מה שמשנה. 

מהצד השני, Lostprophets, שהיו פחות הארדקור ויותר קומיוניקטיביים לקחו את התדמית שהיום אנחנו מזהים כ"אימו" עד הסוף. הרי אימו הוא לא רק סגנון מוזיקלי, כמו הפאנק בזמנו (ולהבדיל) הוא הפך לסוג של תנועה, לכת. "החברים" בה התהדרו בסגנון לבוש ואיפור מאוד ייחודיים, לא היית יכול לעבור בדיזנגוף סנטר בלי לראות חבורות של ילדים מלאי פירסינג, אייליינר שחור ופוני מוסט הצידה ברישול. ההצהרה היתה בעיקר אופנתית ופנתה בעיקר לרצון להשתלב, שזה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים להתאים בו, ואת זה אני לחלוטין יכולה להבין ולהזדהות. כי אין אחד מאיתנו שלא היה במקום הזה ברמה זו או אחרת. 

המוזיקה של Lostprophets התאימה בדיוק להלך הרוח הזה, הם אולי התחילו כחבר'ה מהשכונה אבל הם עברו מיני אבולוציה והתפתחו לנערי הפוסטר של האימו העכשווי, עם השיער העשוי ברישול מוקפד, הבגדים השחורים הדרמטיים והאייליינר התמידי. אבל אפילו שהמוזיקה שלהם תמיד היתה יותר באימו המיינסטרימי עדיין אהבתי דברים מסויימים שהם עשו.

אבל אחד השירים באימו העכשווי מגיעים מאחת הלהקות הכי פופולאריות בסצינה הזו, Thirty Seconds To Mars, (או בשמה האחר, הלהקה של השחקן ג'ארד לטו) והוא מגדיר את הלך הרוח של הז'אנר הזה היום. השיר Closer To The Edge יכול לפנות לילד הדחוי שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מקום בחיים אנחנו נמצאים, ולהגיד לו שיש לו מקום. אפילו שהקליפ לוקה במגלומניות כבדה של הלהקה הוא ממחיש באיזו תופעה מדובר במקרה שלהם, וכמשהו שמשליך על הלך הרוח של רוב קהילת האימו. השיר עצמו סוחף מאוד, רוקנ'רולי וממכר ואי אפשר להקשיב לו בלי להצטרף פעם אחת לפחות לקריאות ה-No no no. הקליפ ערוך בצורה נהדרת לטעמי ומעביר את האנרגיות המטורפות שיש בהופעות של הלהקה. 

ביסודו של דבר, כולנו רוצים להשתייך, במיוחד כשאנחנו בתקופות מבלבלות בהן הסביבה שולחת לנו כל כך הרבהמסרים סותרים לגבי מי ומה אנחנו צריכים להיות. הז'אנר הזה פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי ליצור את תחושת השייכות הזו אצל כל כך הרבה אנשים שפתאום הבינו שהם לא לבד, וזה נותן המון כוח. בעצם זה לא משנה אם המוזיקה היא אימו או מטאל או בלוגראס. אם יש שם מישהו שמדבר בשפה שלך, ואומר את מה שמסתובב לך בראש, אתה יכול להרגיש שייך, שמצאת את הבית שלך. 

שיר פרידה

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, כי נדמה כאילו לא משנה באילו מילים אבחר להספיד את אריק איינשטיין, הן לא יספיקו כדי לתאר את האמן הדגול הזה. אז אני אתן לרגש להנחות אותי. נראה לי שזו הדרך היחידה לעשות את זה. 

תמונה מפה

איזה אובדן גדול לעולם הבידור הישראלי. נראה שאריק איינשטיין היה תמיד אחד מהאנשים שתמיד יהיו שם. איזשהו קבוע במשוואה. אדם רב פעלים - זמר נהדר, שחקן כריזמטי, קומיקאי שנון ומעל לכל זה, אדם צנוע שהצליח להפוך לקונצנזוס כל-ישראלי ולהצליח לדבר לגבוה המצח כמו גם לעממיקו באותה הנשימה ולהיות אהוב על שניהם. 

ואיזו יריעה מוזיקלית הוא השאיר אחריו - אינספור קלאסיקות ישראליות שימשיכו לחיות הרבה אחריו, שירים שנשמיע לילדים ולנכדים שלנו כשנרצה להמחיש להם מהי "ארץ ישראל היפה והטובה". כי כזה היה איינשטיין, ההגדרה הכי טהורה של "מה ישראלי בעינייך?" שהבנו אותה רק בדיעבד. אין פלא שבמהלך שני ימי השידורים המיוחדים בגלגל"צ שהיו על טהרת יצירתו של איינשטיין מצאתי את עצמי (ואני מניחה שרבים אחרים גם יכולים לחלוק את התחושה הזו) מתרפקת על הנוסטלגיה הזו, כזו שנצרבה בתודעה המוזיקלית שלי גם אם לא נולדתי אפילו בתקופה שהיא שוחררה במקור. 

ובגלל זה אפשר להבין לחלוטין את האבל הקולקטיבי הזה. את הרצון הציבורי לבכות את האייקון הזה שהלך מאיתנו. כי אנחנו לא רק מבכים את איינשטיין, אנחנו מבכים את התרבות הישראלית הישנה, אליה אין ספק שרבים מאיתנו מתגעגעים. אבל רובנו התייאשנו, מקבלים בהכנעה את הטמטמת שמתעקשים לדחוף לנו בכוח מכל עבר, מתעלמים באלגנטיות מילדים שלא יודעים לכתוב משפט שלם קוהרנטי או להגיד אותו בלי טעויות דקדוק קשות אבל עדיין מתגעגעים, ולא יודעים איך להחזיר את מה שהיה פה פעם, כשהיה פה תמים ושמח. 

סוג של יאוש. 

בגלל זה היה כל כך חשוב לכל כך הרבה אנשים לעבור ליד הארון בכיכר רבין, לחלוק כבוד אחרון. וגם להגיע ללוויה, אפילו שהמשפחה העדיפה טקס פרטי וצנוע. כמו האדם עצמו. אנשים פשוט לא הצליחו להאמין שהאמן הענק הזה באמת איננו. הם היו צריכים לראות במו עיניהם. 

אז מה אנחנו יכולים לעשות מפה אחרי שהאבל יתפוגג? אולי להיות קצת יותר בתוך עצמנו כאנשים פרטיים, לאהוב קצת להיות בבית ולא לחשוב שיש כל הזמן בחוץ משהו שאנחנו מפספסים. לחזור למשהו פשוט יותר, לאהבה הפשוטה והטהורה. לנסות לחסום באמת את כל הזבל ששורץ סביבנו ולנסות להתמקד בערכים שחשובים לנו.

We Were The Eighties

מישהו מוכן להסביר לי מה פשר מתקפת האייטיז שמגיעה אלינו מכל החזיתות לאחרונה? אני לא מתלוננת, אני פשוט תוהה למה דווקא עכשיו, ולמה בבת אחת. בואו נודה, האייטיז נזכרת אצל רובנו כתקופה מוזיקלית שאנחנו אוהבים להתרפק עליה בנוסטלגיה מתוקה, גם אם לא היינו ממש מודעים למוזיקה בזמן שהיא שוחררה. לא סתם יש ליינים מאוד חזקים של מסיבות אייטיז ששורדים נהדר לאורך שנים. גם הדברים הפחות טובים שהיו שם, והיי, אם אנחנו כבר מדברים, גם הדברים המחורבנים ביותר שהיו שם, מקבלים ברטרוספקטיבה מבט אוהב ומתגעגע. 

היום כולם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, מיילי סיירוס בטוחה שהיא עושה מוזיקה כל כך איכותית בעודה מקפצת חצי ערומה עם הלשון בחוץ. כל פליט ריאליטי מוציא שיר דרמטי מלא ברייקים מלאי נשמה, בלי טיפת הומור. הכל מחושב ומתוזמן. אבל פעם, כשהיה שמח פה באייטיז היה הרבה יותר מקום והבנה של הומור עצמי, גם אם היא לא היתה ישירות במוזיקה היא היתה באופנה ובסטייל של הלהקות הפופולאריות באותה התקופה - או במילים אחרות, געגועי לספריי שיער וכריות כתפיים אימתניות. 

מדונה באייטיז, Big Hair don't care (תמונה מפה)

גם המוזיקה הדכאונית ביותר ששוחררה באותו עשור היתה בעלת מלודיה כל כך רקידה ומקפיצה כך שיהיה קל יותר לעכל אותה, ואף אחד לא ראה את הסתירה הפנימית הקשה הזו כמשהו בעייתי. ואף אחד לא רואה את זה עד היום, להפך. 

גלגל"צ שידרו היום במלואו את מצעד העשור של שנות השמונים. זה היה הדובדבן על הבראוני-פאדג' סאנדיי שהם פימפו לנו במהלך כל השבוע, אולי יש משהו טוב בעובדה שהתחנה חגגה את יום הולדתה ה-20. אני חייבת להודות שעם כל התלונות והרטינות שיש לי על גלגל"צ המצעד הזה (ששמעתי בחלקים בין הסידורים של שישי) היה עונג צרוף - כל כך הרבה מוזיקה מעולה במצעד אחד. בעצם גלגל"צ עשו פה מין תצוגת תכלית אירונית של כל המוזיקה הטובה שהם יכולים לשדר וזה רק מדגיש את הפער מול מה שהם משדרים לרוב היום. אם נסתכל על השירים שנמצאים במצעד הזה, רובם לא היו מיינסטרימיים בזמן שהם שוחררו, אבל היום הם שזורים במרקם המוזיקלי הרגיל של גלגל"צ כמין הבלחות שגורמות למאזינים כמוני לתהות למה לעזאזל הם לא משדרים יותר מוזיקה כזו. זה לא שאני רוצה שגלגל"צ תעבור להיות תחנת רדיו מוקדשת כולה לאייטיז-ניינטיז, אבל הייתי רוצה שהם כן יבחרו את השירים הטובים יותר מתוך המגוון שמשוחרר כיום. לנסות לא לפנות תמיד רק למכנה המשותף הנמוך ביותר אלא להיות התחנה המגניבה שהם היו פעם. במילים אחרות, שיחזרו להיות ערוץ 2 הניסיוני שהביא לנו פנינים כמו "העולם הערב" ולא ערוץ 2 בן ה-20 המדושן והזחוח שיכול להאכיל את הצופים שלו בזבל כל היום ולצאת מזה בשלום. לשמחתי הקטנה והזהירה יש איזשהו שיפור במבנה הפלייליסט של גלגל"צ מבחינת השירים שנכנסים אליה אבל תמיד אפשר לשפר בלי להתפשר על טמטום. 

אז באתי לברך ויצאתי רוטנת. נו, ככה זה בפולניה. 

מתקפת הרטרו לא עוצרת בתחנות רדיו שמתרפקות על העבר כשהן היו צעירות וחלקות מקמטים אלא נוגעת גם בלהקות שפעילות בספירה המוזיקלית הפופולארית היום.

קחו לדוגמא את Arcade Fire, להקה כל כך מיוחדת ואדג'ית, מיוחדג'ת בלי להיות באמת כזו. האלבומים שלהם תמיד מעניינים, גם אם הם לא תמיד קליטים בפעם הראשונה. כששמעתי את הסינגל החדש שלהם Reflektor, היה לי קשה קצת לזהות אותם. השיר נשמע כמו פיוז'ן סבנטיז-אייטיז אלקטרוני שלא ברור איך פספסנו עד היום. כל האלמנטים של האלקטרו מהעשורים האלו נמצאים שם - הביטים המסונתזים, השירה המתכתית והמקטע האינסטרומנטלי, אבל יש משהו שגורם לשיר (החדש!!) הזה לא להישמע ארכאי. אני לא יכולה להסביר את זה בדיוק אבל יש משהו טבוע בארקייד פייר שהם לא יכולים להישמע ישנים, גם כשהם מנסים. 

הרטרו לא פסח גם על הלהקה רבת ההייפ Haim שכמו כל דבר שיש לו זיקה לישראל כבר מתייגים פה כדבר הישראלי הגדול הבא ומגוללים את ההיסטוריה של אבא שלו ככדורגלן ביפו. להקת האחיות הזו מנסה למתוח את גבולות "להקת הבנות". מצד אחד הן כותבות את המוזיקה שלהן ומנגנות בכלים שלהן ושרות ממש ממש יפה, אבל מהצד השני יש להן אפיל מאוד מסחרי, מאוד פופי בגישה שלו, זאת אומרת שהן משהו שלא יכול להיות בשוליים. עם זה, המוזיקה שלהן מאוד רקידה ומאוד קליטה. בטח שמעתם את הסינגל שלהן Don't Save Me מתרוצץ בשבוע האחרון בגלגל"צ וגם במקרה של השיר הזה תהיתי מה נסגר עם אווירת הרטרו ששורה על גלגל"צ ולמה אני לא זוכרת את השיר הזה מהאייטיז, למרות שהוא נשמע רענן מדי כדי להיות באמת מהעשור ההוא. הפעלה מהירה של Shazam גילתה לי שהאייטיז פה הוא רק כתקופה משפיעה, משהו שנשמע כמו פגישה בין בלונדי לריק אסטלי (הא! מעניין איך זה יישמע באמת ולא רק בראש שלי). השיר הזה רקיד מאוד ונראה כאילו הוא יכול להשתלב מצויין במסיבת אייטיז, אלקטרו-פופ קליל וסולנית עם קול מעושן-משהו. ההשאלה הכבדה של אלמנטים אייטיזיים נותנת הרגשה כייפית מאוד ושוב, לא ישנה במובן הרע של המילה. אני חוששת שאני בדרך להתמכרות קלה. אבל אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה. 

אז ההתרפקות הזו על האייטיז מסתברת כדבר בכלל לא רע, גם במוזיקה החדשה וגם בהעלאה מהאוב של שירים שכבר שכחנו שאהבנו לשמוע. אבל אולי כל הרטרו הזה הוא לא איזשהי זעקה שקטה שאנחנו רוצים לחזור לאיזשהו קסם שהיה שם בעשור שהיה גדוש בכל כך הרבה מוזיקה טובה כדי להפריד את עצמנו מכל הטמטום שפושה כמעט בכל חלקה תרבותית טובה. זו מחשבה מעניינת, ועוד יותר מעניין לראות האם אנחנו בפתחה של תקופה מרתקת יותר מבחינת מוזיקת מיינסטרים. 

ולפינת ה"משהו לא קשור אבל נחמד לדעת"
הפרויקט הישראלי Once In A Lifetime HD שם לעצמו למטרה להראות את ישראל דרך עיניים שמיליוני משתמשי אינסטגרם מסתכלים דרכן - העיניים של האינסטגרמרים המובילים ברשת החברתית. במסגרת הפרויקט מוזמנים הצלמים האלו לישראל ומקבלים את ה-grand tour בכל המקומות היפים שיש למדינה להציע ומתעדים את המסע הזה דרך חשבון האינסטגרם שלהם, וכך חושפים את "ישראל שלא רוכבים בה עם גמלים לעבודה" לאלפי העוקבים שלהם. אני גיליתי את הפרויקט הזה במקרה מכיוון שפתאום ראיתי תמונות מהארץ אצל כמה מהאינסטגרמרים החביבים עלי (המוטו שלי באינסטגרם - אם לראות את החיים של מישהו, לפחות שיהיו יפים). האמת היא שיש שם תמונות ממש יפות, ואני חושבת שזו דרך שיווק נהדרת, הרבה יותר מדוכנים של משרד התיירות (שאלוהים יודע מה עושים שם). 

אתם מוזמנים לחפור בפרופילים של האינסטגרמרים שהשתתפו במחזור האחרון של הפרויקט, הפידים שלהם פשוט מהממים.

@audiosoup, @wisslaren, @grether, @kylesteed, @missanmo, @civilking, @anasbarros, @felecool, @olesya_gribova

Lou Reed (1942-2013)

אני לא היסטוריונית של מוזיקה וגם לא כתבת מגזין, ולכן אני לא אפרט לכם את ההיסטוריה המוזיקלית של לו ריד. אני כותבת על מוזיקה מהלב, מהמקומות שהיא נוגעת בי וגורמת לרגש הכי טהור לפרוץ החוצה. כזו אני. זו הסיבה שהפוסט הזה לא הגיע מיידית כששמעתי על המוות של לו ריד, הייתי צריכה קצת זמן לעכל. 

אני לא רוצה לנתח את לו ריד ואת מה שהוביל את היצירה המוזיקלית הענפה לאורך שנות הקריירה שלו, קטונתי. אבל אני יודעת להעריך עמוקות את העובדה שריד היה אחד השרידים לתקופה פרועה ומופלאה בסצינה המוזיקלית הניו יורקית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. זו היתה תקופה בה הכול היה מותר, וכל ניסיון, לא משנה כמה מופרע, היה מבורך.  

ריד היה המשורר האפל, מי שבמילים שלו כיוון זרקור לאזורים הלא כל כך נעימים של התקופה הזו של דרך נושאים של מיניות, זנות, סמים ופסיכוזות. החופש האומנותי המוחלט הזה, שבמידה רבה נתן את הטון לקריירה המוזיקלית של ריד, התאפשר תודות לחסות שפרש עליהם אנדי וורהול. באופן בסיסי הוא נתן ללהקה לעשות מה שהם רוצים. המוזיקה שהם יצרו, ושיצר ריד בשלבים מאוחרים יותר של העשייה המוזיקלית שלו היתה לשם יצירת המוזיקה, ולא משום טעם אחד. 

לו ריד (תמונה מפה)

אין שום דבר קל לגמרי לעיכול במוזיקה של ריד, או של הוולווט אנדרגראונד. צריך יותר מכמה האזנות כדי להתחיל להבין את המורכבות שנמצאת שם. זו מוזיקה שגורמת להרגשת ניכור ושייכות בעת ובעונה אחת, שמסכמת בתוכה את השוליים בצורה הכי ביוגרפית שאפשר. מוזיקה שנתנה השראה ונקודת ייחוס לכל כך הרבה אמנים בעולם הרוק המודרני. אי אפשר שלא להצר על האבידה הגדולה הזו. 

Take a walk on the wild side

שירים ישראלים שאהבתי לאחרונה

אם שמתם לב, אני לא כותבת הרבה על מוזיקה ישראלית בבלוג. יכול להיות שזה נובע מסף הריגוש היחסית גבוה שלי למוזיקה ישראלית וגם מהעובדה שהרבה פעמים היא פשוט נשמעת לי מאוד קלישאתית. אבל לאחרונה, אולי בהשפעת מזג האוויר הסגרירי שהתחיל להבליח, אני מוצאת את עצמי מצליחה לא להתעצבן על גלגל"צ. יתרה מכך, אפילו מצאתי כמה שירים שממש אהבתי. עד כדי כך שאני ארצה לכתוב עליהם, וזה משהו שכמעט ובכלל לא קורה לי.

אני חושבת שמה שגרם לי לרצות לכתוב דווקא על שלושת השירים הבאים זו קודם כל האווירה המלנכולית המקסימה ואחר כך שילוב של מילים ישירות וכנות שנראות אמיתיות להחריד בתוך בליל הזיוף שאפשר לזהות מקילומטרים אצל אמנים אחרים. שלושתם עשו לי את הדבר הזה שאני לא יכולה להגדיר אחרת מאשר קוועץ' בלב. פיוטי, אני יודעת. 

אריק ברמן - גרביטציה

מבין יוצאי רימון ששטפו את הרדיו לפני כמה שנים אריק ברמן היה החביב עלי. לא היה לו קול גדול כמו של מירי מסיקה אבל גם לא היה לו את הפאתוס והדרמה המוגזמים שלה. וברור שיכולת הכתיבה שלו היא מושחזת ומהוקצעת בשנות אור מזו של קרן פלס. הוא כתב על החיים שלו, כמו שאמן רעב צריך לכתוב. זה לא שהתחברתי יותר מדי לדמות הזיין התל אביבי הרגיש והמבולבל שהוא יצר לו, אבל הוא העביר את הלך הרוח של החיים של רווק צעיר באותה תקופה בחיים שלו בצורה מאוד אותנטית. 
בשיר החדש שלו, ברמן מראה התפתחות, גם אמנותית וגם בתוכן - קודם כל הוא שר. והוא שר ממש יפה, והמילים קטנות ועצובות, משדרות כמיהה להתיישב, לא להיות לבד. זו חתיכת התקדמות, אבל כזו שנצפה ממנה ממישהו שמתבגר ונלחם בשדים שלו. ההפקה של הקולקטיב תורמת לא מעט לשיר, שמתחיל שקט אבל הולך ונבנה עד לשיא בערך בתחילת הדקה השלישית של השיר. כמה כוח ויופי יכול לתת עיבוד מוזיקלי טוב. 

רז שמואלי - אף אחד

הסלידה הבסיסית שלי מתוכניות ריאליטי מוזיקליות בארץ כבר קיבלה פה כמה פוסטים זועמים/מיואשים אבל אפילו שהיא יוצאת The Voice אני מצליחה להקשיב לרז שמואלי בצורה כמעט אובייקטיבית. אי אפשר להתחמק מהתווית ששמה עלייך תוכנית טלוויזיה כזו, תמיד יזכרו אותך כ"זה מהטלוויזיה" אם הגעת לשלב מספיק מתקדם, ושמואלי הגיעה לגמר, והפסידה. התוכנית נתנה לה במה ומקפצה לעולם המוזיקה כזמרת-יוצרת עצמאית וחובת ההוכחה היתה רק עליה. בהתאם להיסטוריה (שרק חוזרת על עצמה), שמואלי עושה היום מוזיקה הרבה יותר מעניינת ומורכבת, בעיני, מאשר הזוכה במקום הראשון באותה עונה, קטלין ריטר. 
הקול של שמואלי מאוד עמוק ונקי, נשמע בוגר הרבה יותר משנותיה, והשיר עצמו משקף בדידות אמיתית, מקום שהיא כנראה היתה בו אחרי שכל הפלאשים הנוצצים מגמר The Voice כבו. זה לא נשמע "לבד" שנכתב רק כדי למכור רגש מזויף. נראה ששמואלי, ככל הנראה בעידוד המנטור שלה, אביב גפן, מנסה לבנות את עצמה כמוזיקאית רצינית (בדומה לגיא ויהל שהשתתפו באותה עונה וזוכים להשמעות לא מבוטלות ברדיו הפופולארי) ועל זה מגיע לה הרבה כבוד. 

מיקיאגי - לא כל אחד יכול

על פניו מיקיאגי נשאר אי שם בניינטיז מבחינת הפקה מוזיקלית - הגיטרה הספרדית, קולות הרקע הדרמטיים והעיבוד הכללי אומר "אני לא מעכשיו". אבל למען השם, זה שיר חדש של מיקיאגי! יש לי פינה מאוד חמה אליו בלב מאז ימי "נוער שוליים" והקול הדק והעדין שלו עדיין מקסים אותי. אני פשוט מוכנה לסלוח על כל דבר שאולי היה גורם לי לקרוע לגזרים שירים אחרים רק בגלל שאני יכולה להניח כמה אומץ נדרש לו להוציא שיר חדש לרדיו אחרי כל כך הרבה שנים של דממת אלחוט רדיופונית. מיקיאגי שופך את הנפש שלו לתוך השיר הזה ושום דבר אחר כבר לא משנה. 

The Attractions

מדי פעם יש שילובים מוזיקליים שלא הייתי רואה מתרחשים באופן טבעי ואורגני אבל כשהם קורים, אי אפשר שלא לחשוב למה לא עשו אותם קודם. על פניו, זה בדיוק המקרה בשיתוף הפעולה בין אלביס קוסטלו והרוטס (The Roots). מה בדיוק הקשר בין רוקר מזדקן לבין אחד מצוותי ההיפ-הופ/נו-סול המרגשים והחדשניים שפועלים בסצינה המוזיקלית כבר מאז סוף שנות השמונים? 

אז זהו, מסתבר שכל צד בחתונה המוזיקלית הזו יוצא נתרם לא פחות ממה שהוא תורם למרקם הכללי של האלבום Wise Up Ghost. קוסטלו קיבל זריקה ממריצה למוג'ו שלו מהרעננות של הרוטס והרוטס קיבלו סולן-יוצר עם גישת אולדסקול רוקנ'רול שמאפשרת להם לפרוץ עוד קצת את גבולות קופסת ההיפ-הופ ומראה שבהגדרות מוזיקליות, זה לא הביט אלא הגישה. 

זו לא הפעם הראשונה שקוסטלו משתף פעולה עם הרוטס, הם ניגנו כמה פעמים יחד בתוכנית של ג'ימי פאלון לדוגמא, שם הרוטס מתפקדים כלהקת הבית, ולאט לאט דרך הג'אמים, האלבום הזה רקם עור וגידים. ויש בשת"פ הזה כל כך הרבה גרוב, וכל כך הרבה רגש, ועצבים. רואים שהאלבום הזה נעשה בתשוקה לעשות מוזיקה טובה, ולא כעוד דרך להוציא עוד כמה דולרים מהקהל הנאמן.

הסינגל המוביל מתוכו, Walk Us Uptown הוא פצצת קצב מטורפת, שאי אפשר שלא לנוע איתה. התופים הדומיננטיים של Questlove שתמיד עשו מבחינתי את המוזיקה של הרוטס מה שהיא, מתאימים למילים הציניות והאכזריות-משהו של קוסטלו. 

"Will you walk us uptown?
No matter what the price
Each crushed in the corner of their own paradise
Will you walk us uptown?
Will you walk us uptown?
That's always assuming
That you're partly divine and partly human
You're the king of our hearts
You're the clown with the drum
Will you walk us uptown?
If we promise not to run"

העובדה שהרוטס משתמשים בכלים אמיתיים ליצירת המוזיקה שלהם ולא בביטים ממוחשבים תורמת מאוד להרגשה האותנטית שהם מעולם לא איבדו. זה מה שעושה אותם מבחינתי יותר אמיתיים מרוב אמני ההיפ-הופ שפועלים היום ובגלל זה הם כל כך מוערכים מוזיקלית. בשיר הנושא של האלבום Wise Up Ghost שמתחיל איטי ושקט אבל מתפתח לקקופוניה מופלאה של תזמורת שלמה ובאמצע קוסטלו שנשמע כמו מטיף בכנסיה כלשהי, לפעמים נשמע לא מסונכרן עם המלודיה המבולגנת שסביבו אבל אחרי האזנה שניה ושלישית זה פשוט מתיישב כמו שצריך ונשמע כל כך טוב. 

ועכשיו למשהו לא קשור (אבל אני חייבת לדבר עליו):

פיונה אפל היתה ועודנה אחת המוזיקאיות שאני הכי אוהבת וזה כי היא מוכשרת כמו שד, לא מתפשרת אומנותית על שום פסיק ביצירה שלה ולא מתביישת כבר במי שהיא. לאחרונה אני שומעת המון את השיר Hot Knife שסוגר את האלבום האחרון שלה שיצא ב-2012 וכל פעם שומעת בו עוד ועוד דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. אפל מלווה את עצמה בפסנתר האופייני לה והפעם גם בתופים דרמטיים וזהו. אין יותר כלי נגינה. כל העושר שמתקבל מסביב זה לופים של אפל שרה את המילים וקולות רקע לעצמה. מה שתופס אותי במיוחד בשיר הזה הוא הדו-קוטביות שאופיינית כל כך למוזיקה שלה. 

מצד אחד:

If I'm butter - if I'm butter / If I'm butter, then he's a hot knife / He makes my heart a cinemascope / He's showing the dancing bird of paradise

מהצד השני:

I'm a hot knife- if I'm a hot knife / I'm a hot knife if he's a pad of butter / If I get a chance, I'm gonna show him that / He's never gonna need- never need another. 

ושני הצדדים של המטבע הזה מושרים אחד לצד השני ואחד על השני וזה פשוט אושר גדול.

Sound City: Real To Reel

באיחור אופנתי פחות או יותר הצלחתי למצוא את הזמן לצפות בסרט הדוקומנטרי Sound City שמהווה את הבכורה של דייב גרוהל (סולן הפו פייטרז בהווה, מתופף נירוונה בעבר) כבמאי והוצג בפסטיבל סאנדאנס השנה. הסרט מספר את סיפורו של האולפן המיתולוגי .Sound City, בו עברו עשרות רבות של אמנים שהקליטו בו אלבומים שהפכו להיות אבני דרך ברוקנרול. אבל מעבר לכך, הוא מספר את סיפורה של תקופה קסומה ברוקנרול, בה הכול היה תמים יותר וזורם יותר, שדברים קרו בה בצורה אורגנית והדבר שהניע את כולם לא היה דווקא הכסף אלא הרצון לעשות משהו עם היצירה שיש בתוכם. הקליטו שם כמה מן האמנים הגדולים שהיום מהווים שם שגור בכל פה של חובב מוזיקה – פליטווד מק, ניל יאנג, הגרייטפול דד וריק ספרינגפילד, אם למנות רק כמה מהם.

כרזת הסרט (תמונה מפה)

 

חלק לא מבוטל מהסרט מתעכב על הקונסולה האגדית שהיתה באולפן, לוח האם של ספינת החלל, כמו שהיא נקראת שם. זו היתה קונסולת Neve שכמוה יצרו 4 בלבד כי היא היתה כל כך סבוכה, והיא עלתה מחיר שערורייתי בזמנו, אבל היא אפשרה לשלוט על הכול. ואני מתכוונת לכל צליל, פריטה, או מכה על התוף. בעצם השליטה המוחלטת הזו בכל מה שקורה באולפן היא זו שהביאה את הסאונד שהאולפן הזה נתן להיות כל כך טוב. במיוחד בדגש על הקלטת ליין התופים שהיא הלב והבסיס של כל שיר רוק טוב.

קונסולת Neve באולפן Sound City (תמונה מפה)

 

זו היתה המוזיקה נטו, בלי פעלולים, בלי ווקודרים, אבל שם הומצא מושג ה"מפיק" מעבר להיותו  המנהל האדמניסטרטיבי. שם התואר הזה התפתח שם למישהו שהיום לא רואים שום אלבום, באף ז'אנר בלעדיו, הוא זה שצריך לתת לאמן להעביר את המוזיקה שיש לו בראש להקלטה בצורה הטובה ביותר. היום אנחנו אפילו לא חושבים על זה כי זה כל כך מובן מאליו, אבל זה רק מראה איזה מקום חשוב היה לאולפן הזה בהיסטוריה של המוזיקה בכלל.

האולפן ירד מגדולתו בשנות ה-80 המאוחרות, עם כניסתו של העידן הדיגיטלי לעולם המוזיקה. פתאום כולם רצו לעבוד עם ציוד דיגיטלי, עם מכונות תופים וסינתיסייזרים ושכחו את הסאונד ה"חי" שעשה אמנים לגדולים כל כך זמן לא רב קודם. פתאום הכול נשמע גדול מדי, מופק מדי וסינתטי. בגלל חוסר היכולת לרדוף אחרי העידן החדש, סאונד סיטי נשארה אי שם מאחור, אולפן מאובק והרוס שנשכח בתהום הנשייה.
כל זה השתנה כשהגיעו שלושה חבר'ה, להקה שנקראת נירוונה. הם הביאו לאולפן הזה משהו אמיתי, שלא צריך עיבוד מיוחד, רק יד מכוונת שהתקבלה מהמפיק בוץ' ויג. אמנם היה שם קצת ציוד דיגיטלי, אבל לב ליבו של Nevermind, האלבום שהחזיר את האולפן לתמונת המוזיקה, היה הביצוע הכמעט נא, חשוף עד לשד העצמות של השירים באלבום. פתאום כולם רצו לעבוד באולפן הזה בגלל שזה המקום בו נירוונה הקליטו את האלבום המיתולוגי ההוא. כאילו נרשם מיאוס מהציוד הדיגיטלי שכולם נהרו אחריו, פתאום לא רצו משהו מושלם במוזיקה, רצו משהו אמיתי. פשוט להיכנס לאולפן ולהקליט כמו להקה. לחזור לבסיס שמגדיר את המוזיקאי.

וכשהמוזיקאים האלו נכנסו לאולפני סאונד סיטי הם ידעו מה הם מקבלים, מקום שהדיגיטציה לא הגיעה אליו, מקום שטכנאות האולפן וחיתוך סרט ההקלטה עדיין היו בגדר אמנות. לא נכנסה לשם התוכנה שסחפה את עולם המוזיקה בזמנו ועד היום Pro Tools. התלונה העיקרית כלפי התוכנה היתה שהיא מאפשרת גם לאנשים לא מקצועיים להפוך לכוכבים. בשלב מסויים הקידמה היתה אגרסיבית מדי והאולפן קרס מחוסר יכולת להתמודד מול המהפכה הדיגיטלית הזו. האולפן המפואר שידע אמנים ענקיים שצעדו והקליטו בו התפוגג בצורה מינורית.

אבל אז נכנס לתמונה דייב גרוהל, אותו בחור צעיר שהקליט שם את האלבום ששינה את חייו ועכשיו הוא רוק סטאר. קשה מאוד שלא לאהוב את דייב גרוהל, שקנה את הקונסולה האגדית לאולפן 606 שהקים אצלו בבית. אין פה הרגשה שהוא עשה את זה ממניעים לא טהורים, אלא רק מאהבה למוזיקה ומכבוד להיסטוריה העשירה והכמעט בלתי ניתנת לתפיסה של האולפן הזה. כדי לכבד את המורשת המטורפת של סאונד סיטי גרוהל החליט לאסוף את חלק מהאמנים המקוריים שהקליטו בסאונד סיטי וליצור מוזיקה חדשה על הקונסולה הישנה. המטרה היתה להיכנס לאולפן "כמו פעם" ופשוט לנגן, למצוא את הטעויות הנהדרות שהופכות מוזיקה למשהו גדול באמת. לעבוד מהגיטרה להקלטה וזהו, לא לנתח יותר מדי את הקסם שמתרחש כשאתה עושה משהו שבאמת בוער בך.

אחד הדברים שהכי הקסימו אותי מכל הראיונות בסרט על האולפן ועל דרך ההקלטה ה"ישנה" הם שאתה רוצה לשמוע מוזיקה שנשמעת שהוקלטה בידי אנשים אמיתיים ולא מכונות, המטרה היא לחזור לאנושיות. גרוהל אומר שמה שיוצר מוזיקה טובה בעיניו היא העובדה שהיא מוגבלת, יש לך 24 ערוצים וזה כל מה שאתה מקבל כדי לעשות את הכי טוב שלך. אתה לא יכול לחזור לעבוד על מה שהקלטת במחשב, כמו באולפן דיגיטלי מכיוון שהכול כבר נמצא על הסליל. אי אפשר לנסות לשפר על הקיים אלא רק להתחיל מהתחלה. זה הקסם שרוצים לחזור אליו ולשמר במוזיקה של היום.

בעצם הרבה פעמים כשמדברים בסרט על סאונד סיטי מדברים על Feel,התחושה שמקבלים ממשהו קסום שקורה באולפן או שמקבלים מאמן מסויים איתו אתה באינטראקציה. כשגרוהל שואל את בוץ' ויג, מי שהפיק גם את האלבום המלווה את הסרט איך הוא מגדיר את המושג החמקמק הזה, הוא עונה את התשובה הבאה שכמו מסכמת את כל המסר של הסרט.

"Every time you take a breath your body expands and every time you exhale your body collapses a bit, music does that, and it's so subtle. Feel is about being human"

באופן מעניין, כמין חיבור בין הגישה החדשה לישנה, גם טרנט רנזור, הרוח החיה מאחורי Nine Inch Nails מצא את עצמו מגוייס לטובת הפרויקט. רנזור הוא מחלוצי השימוש בדיגיטציה ככלי ולא כמשענת, אבל יחד עם זאת הוא עדיין חושב אנאלוגית. הוא מסתמך על ההכשרה הקלאסית שלו כדי ליצור מוזיקה, אבל מכניס את הצלילים הדיגיטליים בפיוז'ן כל כך נקי שזה נשמע נכון ולא מלאכותי. בסרט, אחד הדברים הנכונים והמעניינים שהוא אומר הוא שגם עם כל הטכנולוגיה והכלים הממוחשבים שמאפשרים לכל אחד ליצור אלבום בבית, המוזיקה שנעשית היום היא לא טובה יותר מזו שנעשתה פעם, באולד סקול. אתה עדיין צריך לדעת לבנות מוזיקה ולהרגיש אותה כדי ליצור משהו טוב באמת.

שניים מהשירים הכי טובים שיצאו מהפרויקט הזה שסוכם באלבום המלווה את הסרט Sound City: Real To Reel (להאזנה לאלבום במלואו) היו שיתופי פעולה עם שניים מהאמנים המקוריים שהקליטו בסאונד סיטי, You Can't Fix This בו שרה סטיבי ניקס ו-The Man That Never Was בו שר ומנגן ריק ספרינגפילד. שניהם מוכיחים שהם לא איבדו גרם מאבק הכוכבים שהם מפזרים על כל דבר בו הם נוגעים, גם ממרחק כל השנים. גם כאשר אנחנו יודעים שההקלטה היא חדשה, מהשנים האחרונות, יש פה איזה טעם של פעם, ואני חושבת שככה גרוהל הגיע למטרה שלו, להראות שהקלטה אנלוגית של משהו אמיתי עולה עשרות מונים על כל מוזיקה ממוחשבת עמוסת אפקטים ופעלולים ששוכחת שהדיגיטציה היא כלי ולא מטרה.
 

במעמדו הנוכחי של גרוהל הוא יכול היה להביא לאחד מרגעי השיא של הסרט – הוא וקריסט נובוסליק (הבסיסט לשעבר של נירוונה) מנגנים עם פול מקרתני בסטודיו של גרוהל, ויש פה סגירת מעגל. גרוהל מנגן עם האמן שגרם לו לרצות להיות מוזיקאי ומקליט אותה על הקונסולה שעליה הוקלט האלבום ששינה את חייו.
 

אני חייבת להגיד שבתוך אחת שמאוד אוהבת תיעוד של מוזיקה, אם זה בספרים ביוגרפיים או אם זה בסרטים או סדרות, מאוד אהבתי את הסרט הזה. גרוהל הצליח להעביר תקופה ענקית ברוקנרול דרך סיפור קטן של אולפן אחד שבדרך מקרה או מזל הכול עבר דרכו. הדגש פה הוא על הצורך להיות אנושי במוזיקה שלך, עם כל הקידמה, ועם כל המכשור המשוכלל והגאדג'טים שעוטפים היום אמנים. המטרה היא לשאוף ולהיות כמה שיותר אמיתי, עם כמה שפחות מסכות וכמה שפחות מחסומים בינך כאמן לבין הקהל שלך. אני חושבת שאם להקות צעירות יזכרו את המסר הזה אנחנו עתידים לראות מוזיקה שרק תלך ותתפתח ותהיה משהו חדש ומרגש, ושתהיה טובה לפחות כמו המוזיקה הזו "של פעם".

 

The Miseducation of Lauryn Hill

החודש, לפני 15 שנה שחררה לוריין היל (חברת הפוג'יז לשעבר) את אלבום הסולו הראשון והיחיד שלה. הפוג'יז, שהוציאו את האלבום The Score והיו אחראים לחידוש המופלא ל-Killing Me Softly (שביצוע נהדר שלו מופיע בסרט Dave Chappelle's Block Party) ולשיר המדבק Ready Or Not. כשההרכב החליט לצאת לפסק זמן היה ברור שהאלבום המצופה ביותר הוא זה שתוציא היל. עם כל הכבוד לכישרון של וויקליף ז'אן ופראז מישל, היא היתה נקודת המוקד בהרכב.

לוריין היל (תמונה מפה)

אין מנוס, כשאת אישה בעולם כל כך אגרסיבי וגברי כמו סצנת ההיפ-הופ והראפ את הופכת מיידית למשהו ייחודי, דוגמת מיסי אליוט הנפלאה. לוריין היל גילמה בתוכה את החבילה המושלמת - גם ראפרית עם flow מעולה וגם זמרת סול נהדרת. התכונות האלו, יחד עם יכולת כתיבת השירים שלה הביאו אותה ליצור את אחד האלבומים שאני הכי אוהבת, The Miseducation of Lauryn Hill. האהבה שלי לאלבום הזה, שגם אחרי כל השנים האלו לא התעמעמה, מוכיחה לי שוב שמבחינתי מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, לא משנה מאיזה ז'אנר היא מגיעה.

בכלל, ממש מוזר לי לחשוב שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהאלבום הזה יצא. אחרי ששמעתי אותו שוב מההתחלה עד הסוף גיליתי שמבחינתי הוא לא איבד שמץ מהרעננות שהיתה לו, הרגש עדיין נשפך שם בליטרים מכל מילה ותו, וזה הדבר שמשאיר את האלבום על-זמני - אי אפשר לשים תאריך תפוגה על רגש אמיתי.

האלבום מתחיל בהצהרה מאוד חזקה - השיר Lost Ones שמכוון ככל הנראה לוויקליף ז'אן על רקע הסכסוכים שהיו בפוג'יז לפני הפסקת הפעילות. השורה הפותחת אותו "It's funny how money change a situation" יחד עם ליין התופים שנותן את המקצב הדומיננטי והאגרסיבי, מכניסים אותנו למוד הלוחמני. הכתיבה של היל מושחזת וישירה, והיא פותחת את האלבום בלי מסכות ובלי כפפות של משי.

השיר שיצא כסינגל המוביל מהאלבום הוא Doo Wop (That Thing) שהתאפיין באווירת אולד-סקול אר'נ'בי מאוד כייפית. עם כל הכיף, לוריין לא חוסכת במילים ביקורתיות על התרבות האפרו-אמריקאית שהתפתחה עם השנים בארה"ב. עם שורות שמכוונות גם לנשים וגם לגברים כמו:

"It's silly when girls sell their souls because it's in/ Look at where you be in hair weaves like Europeans/ fake nails done by Koreans"

"The second verse is dedicated to the men/ more concerned with his rims and his Timbs than his women/ him and his men come in the club like hooligans/ don't care who they offend"

גם הקליפ של השיר משקף את ההבדלים בין מה שיש היום למה שהיה אז דרך הופעה של היל בשתי מסיבות רחוב במקביל, אחת בסבנטיז ואחת בניינטיז.

הכוכב האמיתי באלבום הזה, וזה השיר שגם גרם לי להאזין לאלבום אחרי שלא נגעתי בו המון זמן הוא Ex-Factor. שיר איטי, גרובי ועצוב, היל חושפת את עצמה רגשית עד לעצמות, והוא עוסק בקשר זוגי שלא עבד, הרצון לקבל תמורה רגשית ממישהו שהשקענו בו את עצמנו והרגשות שלנו שלא מתממשת, והצורך לשחרר את עצמנו ממנו.

"I keep letting you back in
How can I explain myself
As painful as this thing has been
I just can't be with no one else
See I know what we got to do
You let go and I'll let go too
'Cause no one's hurt me more than you
And no one ever will

No matter how I think we grow
You always seem to let me know
It ain't workin'
It ain't workin'
And when I try to walk away
You'd hurt yourself to make me stay
This is crazy"

אחרי האלבום הזה, היל ככל הנראה מחוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה המטורפת שנחתה עליה שמרה פחות או יותר על דממה מבחינה יצירתית, היא לא הוציאה מאז חומר חדש ואני לא יכולה שלא להצר על כך. יש להיל יכולות כתיבת שירים שהגדירו את הקול הנשי שלה בעולם ההיפ-הופ והאר'נ'בי בצורה כל כך חדה וברורה שאף אחד לא היה יכול לערער עליו. בזמנו היא הפכה להיות כוח שיש להכיר בקיומו מבחינה מוזיקלית והיא עדיין משמשת כנקודת ייחוס לזמרות צעירות, וכנראה שגם עם כל הצרות שנחתו עליה לאחרונה (מרצה מאסר של 3 חודשים בפועל על העלמת מס) היא תמשיך להיות אייקון מוזיקלי נשי שאין עליו עוררין, והאלבום הזה נותן את כל הסיבות לכך.

Impossible

אם עקבתם אחרי הפוסטים בבלוג, דיברתי בכמה מהם על תוכניות ריאליטי מוזיקליות, ועל ההשפעה שלהן על תצורת הכוכבים הנוכחית בביצת הסלבס וכן על המפה המוזיקלית והאקלים היצירתי שלו הם גורמים. אם לדבר כרגע על התוכניות החו"ליות בלבד (ארה"ב ובריטניה), עם כל הבעייתיות שהתוכניות האלו יוצרות מבחינת יכולתם של אמנים לפרוץ לשוק המוזיקה, הן יכולות לבצע החייאה של שירים ישנים כמו חדשים, דווקא בזכות פורמט הקאברים.

טיבו של אדם שמשתתף בתוכנית ריאליטי מוזיקלית (אמריקן איידול, The Voice, The X Factor וכו') יקום וייפול על יכולתו לקחת שיר שהוקצה לו ולהפוך אותו למשהו חדש או לתת לו טוויסט שהוא לגמרי שלו, ולהמנע ממלכודת הקריוקי (כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לזה). ככה דיוויד קוק (זוכה העונה השביעית של אמריקן איידול) הצליח לכבוש את הקהל האמריקאי למרות שהוא לא בן 15 ואין לו גומות חן מתקתקות. הוא מוזיקאי שנתן את הטוויסט שלו לכל שיר שהוא ביצע בתוכנית במהלך העונה וזה היה מה שהביא אותו לזכות בה. אחד הביצועים הזכורים שלו היה ל-Eleanor Rigby של הביטלס, בו הוא פשוט לקח שיר של הביטלס ונתן לו כנפיים.

אז לא הכול רע בממלכת הריאליטי.  

עכשיו, בואו נדבר על השיר Impossible של שונטל (Shontelle) - שיר R&B מהזן הגנרי, בלדה שמנסה לקחת קצת ממריה וקצת מוויטני, אבל לא באמת מתעופפת לגבהים של הצמרות ששונטל מנסה להיתלות בהן. במקרה הזה האגוז המשובח שהוא Impossible ניתן לבחורה שאין לה באמת את השיניים להתמודד איתו. אני לא אומרת מילה רעה על היכולות הווקאליות של שונטל, אבל ה-phrasing לוקה בחסר, העיבוד פופי מתקתק וחסר ייחוד, וחסרים הדברים שהכי חשובים לבלדה - דרמה ורגש. יש פה משהו חלול מדי.

אם נסתכל על השיר הזה מבחינה אובייקטיבית זה שיר פופ מצויין - המילים משלבות בצורה מאוזנת בין שברון לב לתקווה, והן דורשות שיתנו להן את היחס המגיע להן, המלודיה מאפשרת מספיק מקום לברייקים דרמטיים, ולהכנסת כל הרגש בעולם, אבל זה פשוט לא נמצא בגירסא המקורית, וזה מאוד חבל. אבל אז הגיעה האקס פקטור, תוכנית הכשרונות שיצר סיימון קאוול, גם בגרסתה הבריטית וגם באמריקאית ועשתה לשיר הזה את הצדק שמגיע לו.

נתחיל במה שקרה בגירסא האמריקאית בעונתה השניה - להקת הבנות Fifth Harmony, שהורכבה ע"י ההפקה מחמש בחורות בגילאי העשרה שהגיעו כסולניות, היתה אחת ההברקות של קאוול, בדומה לאיך שנבנתה להקת הבנים הסופר-דופר-היפר-מצליחה One Direction בגירסא הבריטית של התוכנית. באודישן הראשון שלהן כלהקה הן ביצעו את השיר Impossible, אבל הן נתנו לו גירסא שונה מהמקור - המלודיה נשארה אותה אחת אבל היא פתאום משנית למילים, שפתאום מופיעות במרכז, יש שם את הרגש הנכון, ואת התווים הגדולים במקומות שהם צריכים להיות בהם. זה הופך להיות משיר שהייתי מדלגת עליו ברדיו לשיר שגורם לי לעצור ולהקשיב.

ועכשיו לגראנד פינאלה - הגירסא הבריטית של האקס פקטור גילתה לעולם את ג'יימס ארתור, בחור בריטי טיפוסי וגמלוני-משהו שמצא מפלט במוזיקה כדי להתמודד עם הגירושין הקשים שההורים שלו עברו. כבר באודישן ההיסטרי שלו היה אפשר לראות שיש לנו פה עסק עם מישהו שלא עובד לפי ה-Cookie cutter של הזמרים הצעירים שפעילים היום. היה בו משהו מקורי ומיוחד שגרם אפילו לגארי בארלו הרהוט לאבד את הקוהרנטיות. השיר שארתור ביצע בגמר העונה, והוא גם זה שהביא לו את הזכייה בה הוא אותו Impossible. יש משהו בבחורים ששרים שירים שהושרו במקור על ידי נשים שגורם לך לאהוב אותם אפילו יותר, כי כשגבר מתפרק וחושף את הקרביים הרגשיים שלו על הבמה יש בזה משהו הרבה יותר חזק, לפחות בשבילי. אתם בטח מכירים את הביצוע הזה אם שמעתם גלגל"צ בשבועות האחרונים. העיבוד המוזיקלי עושה לשיר את כל הצדק לו הוא ראוי, מתחיל איטי ושקט אבל ההגשה של ארתור נותנת לו עוצמה ודוחפת אותו במנועי סילון של רגש להיות כל מה שהוא אמור להיות. ארתור מצליח לסחוט את השיר הזה עד הטיפה האחרונה, ותכלס? לדעתי בביצוע הזה השיר מקבל את הטיפול הכי טוב שהוא קיבל עד היום.במיוחד עם הברייק המטורף ב-02:50 וכל מה שבא אחריו.

אז מה כל זה לימד אותי? דבר ראשון, שגם בריאליטי מוזיקלי, אם אתה רואה שיש לך ביד זמר שמה שהוא עושה עד עכשיו עובד, אל תיגע בו יותר מדי. ודבר שני, שגם השירים הכי טובים צריכים מישהו שיבצע אותם כראוי, ועל ההתכוונות והרגש הזה קם ונופל כל קאבר.

The Kings have Returned

אומרים שאסור לערבב עסקים עם משפחה, מסיבות מאוד ברורות - אם משהו נדפק אז הוא נדפק קשות, ולפעמים גם באופן בלתי הפיך. שלא לדבר על כך שיכולים להאמר דברים שיהפכו את הקשר המשפחתי האמיץ לערמה מדממת של עלבונות שלאו דווקא היו נאמרים למישהו שלא חולק איתנו את רוב ההיסטוריה המשותפת.

עם ההקדמה המשפחתית הזו אני מגיעה לדבר על מושאי הפוסט להיום - Kings of Leon. הם תמיד היו תופעה מעניינת בנוף הרוקנ'רול - שלושה אחים (כיילב הסולן, נית'ן המתופף וג'ראד הבסיסט) ובן דוד (מת'יו הגיטריסט) שיצרו רוק אגרסיבי עם מאפיינים דרומיים מובהקים כיאה למוצאם מטנסי, ואומצו בחוזקה ע"י מבקרי המוזיקה והקהל הבריטיים אבל באופן אירוני לא זכו לאותה הכרה בארה"ב.

בואו נודה בכך, בתחילת הדרך האחים ובן הדוד למשפחת פולוויל (Followill) נראו כמו קריקטורות מהלכות של כוכבי רוק מהסבנטיז, כולל הג'ינסים הקרועים בגזרה מתרחבת והשיער הארוך שלא נראה כמו משהו שראו באותה תקופה בסצינת המוזיקה, והם היו יחודיים מן הסתם גם בקנה המידה המצומצם של העיירה בה הם גדלו בטנסי. בראיון שנתן הסולן, כיילב פולוויל למגזין Q (גיליון 289) הוא עונה לשאלה בנוגע למראה של הלהקה בצורה מאוד פשוטה ואמיתית בעיני:

"We were recognized as the queers with the tight pants on... Even before I was in a band I never wanted to be just like a normal person; I didn't want to walk around and fit in"

לשיפוטכם, תמונה של "אז" מול "היום".

תמונה מפה

תמונה מפה

המוזיקה תמיד היתה מחוספסת ושבורה, השירה באלבומים הראשונים היתה בעיקר מלמולים של כיילב על המון מוזיקה רועשת אך מלודית שהיתה סביבו, והופתעתי מאוד לגלות באותו הראיון שהשירה הזו שלו היתה בכוונה תחילה:

"When I knew that the record label like the song I made sure I fucked it up vocally so they couldn't make a hit out of it... California Waiting was a hit, I made them letme go back and re-record it and I fucked up the vocals bad on purpose... I went back and made sure our success couldn't be immediate. I was so scared and insecure"

כשחושבים על זה, יש פה משהו מרענן מאוד - מישהו שיודע לכתוב שירים קליטים שיש להם פוטנציאל להפוך ללהיטים מכשיל את עצמו ואת הלהקה המשפחתית שלו בכוונה רק בגלל הפחד מהצלחה והפחד מהחשיפה המטורפת שתגיע איתה. אכן, בשיר California Waiting מהאלבום הראשון Youth & Young Manhood אי אפשר להבין מילה ממה שפולוויל ממלמל שם.

ואפשר לראות את השירה המלמולית הזו גם בשיר המעולה Four Kicks מהאלבום השני Aha Shake Heartbreak. לפחות השיר הזה מתהדר בקליפ מגניב. 

האלבום הבא Because Of The Times כבר הציג את הלהקה בצורה יותר בוגרת. המוזיקה הפכה להיות פחות כיאוטית ויותר איטית ורצינית. מבחינתי זה האלבום הכי "דרומי" והכי טוב שהלהקה הוציאה, רק משום שיש בו storytelling הרבה יותר מורכב ממה שהיה בשני האלבומים שקדמו לו. בנוסף, התדמית של הלהקה התחילה להשתנות - השיער התקצר והזקנים גולחו ברובם (תודה לאל). גם המילים שכיילב שר הפכו להיות ממשיות מול המלמולים באלבומים הראשונים. בחרתי כשיר מייצג ממנו את Knocked Up שגם פותח את האלבום והוא האהוב עלי בו. 

ונראה שכל מה שעברנו עד עכשיו היתה הכנה לאלבום Only By The Night. אם תשאלו אותי הוא היה הכרחי להתפתחות של הלהקה מבחינה מוזיקלית - הוא הלהיטי והקליט מבין האלבומים של הלהקה, והוא זה שהפך אותם ל-household name בארה"ב, מה שלא היה להם עד אז. האלבום כלל שירים טובים, ואפילו נהדרים. אבל הוא עורר סביבו אנטגוניזם מהקהל הגרעיני של הלהקה, זה שליווה אותם מהאלבום הראשון. מבחינתם זו היתה התמסחרות, וויתור על מה שהפך אותם למיוחדים בים הלהקות שפועל שם בחוץ. אני חייבת להודות שעם כל הסנוביזם המוזיקלי שלי והרדיפה שלי אחרי החדש, המיוחד והלא מוכר, אני בזה לתופעה של "לשנוא משהו שאהבתי רק כי כולם אוהבים אותו עכשיו". רק הייתי צריכה להוציא את זה מהמערכת.
באלבום הזה הלהקה הוכיחה שהיא יכולה לכתוב המנוני רוק קליטים וחלקים שימלאו אצטדיונים וזכתה להצלחה בינלאומית מסחררת - במיוחד עם הסינגלים Sex On Fire ו-Use Somebody שקיבעו את המעמד החדש שלהם כאלילי רוקנ'רול, ואלוהים אדירים, איזה פזמון אפי ומשובח היה ל-Use Somebody.

זו היתה נקודת מפנה אישית ומקצועית בשביל הלהקה, יש את התקופה שלפני האלבום הזה והתקופה שלאחריו. הלהקה החלה בגל של סיבובי הופעות, קידומי מכירות ובאופן כללי מצב של כוכבות על שאף אחד מחברי המשפחה לא היה לגמרי מוכן אליה, למרות ההצלחה שלה הם זכו בבריטניה. כשאתה מצליח בארה"ב ההצלחה היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר אינטנסיבית, וזה כנראה השפיע מאוד על היחסים בתוך הלהקה ובאופן ספציפי על כיילב. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום האחרון שלהם Come Around Sundown הוא החליט לנטוש את הבמה באמצע הופעה, ככל הנראה תחת השפעה כבדה של סמים ו/או אלכוהול (מנהג שלא היה זר לו כלל) וגרם כך לביטול שאר ההופעות של הלהקה בארה"ב, והביא את הלהקה לצאת לפסק זמן. הכל כנראה היה יותר מדי בשבילו (זוכרים את הציטוט על ההצלחה?). 

מהאלבום הזה לא יצאו ממש להיטים, הוא היה מין אלבום ביניים, שהלהקה כתבה כדי לנסות ולהתחמק מההצלחה המטאורית שנפלה עליהם. אחד השירים הזכורים ממנו הוא Pyro. בקליפ של השיר הזה הלהקה יושבת ומנגנת בבר, כאילו רקע למה שקורה שם סביבם. זו היתה סוג של קריצה למקום הפשוט אליו הלהקה רוצה לחזור.

ועכשיו הלהקה חוזרת לעבוד יחד, כי במשפחה blood is thicker than water. גם כשעושים עסקים עם בני משפחה, בסופו של דבר, עם כל הדברים שנדפקים קשות, ועם האינסטינקט הרצחני שיכול להתלוות לזה אתם עדיין קשורים. ובמקרה הזה לא נראה לי שהיתה למשפחה הזו ברירה אלא להמשיך ליצור יחד. הסינגל Supersoaker שיצא מתוך האלבום המתקרב, Mechanical Bull (שוב שם אלבום בעל 5 הברות, אבל הרבה פחות מעורר מחשבה) מחזיר אותנו לתקופה של האלבומים הראשונים, בסגנון המחוספס יותר שהיה חסר באלבום Only By The Night אבל שומר בפזמון שלו את הקליטות שהם קיבלו עם השנים.

אני מאוד אוהבת את השיר הזה. ההרגשה היא כאילו חזרנו מהאצטדיונים לרוק הדרומי הכייפי והאגרסיבי שאפיין אותם בתחילת הדרך, גם אם הוא עכשיו יותר מהוקצע (אי אפשר להמנע ממה שהניסיון נותן לך). הדינמיקה בתוך הלהקה מרגישה שוב טבעית ומשפחתית, ונראה שהכיף והתשוקה לעשות מוזיקה חזרו למשפחת פולוויל. בראיון שנתנו כיילב וניית'ן פולוויל לתחנת רדיו בריטית הם הודו שאחרי התקופה הארוכה שהם היו מחוץ ללופ של הקלטות-הופעות ממנו הם לא יצאו במשך תקופה מאוד ארוכה, הם ממש נהנו לחזור לאולפן ולהשתטות ואז ללכת להקליט שירים חדשים עם כל האנרגיות החדשות האלו.

האמת היא שלדעתי התהליך הזה של ההצלחה ואז החזרה למקורות היה צריך להתרחש. כי כל אמן צריך לדעת בתוך ההגדרה שלו מה הוא רוצה לעשות ומה הוא לא רוצה, ואיזה קהל הוא רוצה שיהיה לו. אולי באלבום Only By The Night הלהקה איבדה חלק מהקהל המקורי שהיה לה ואיכזבה את עצמה מבחינה אמנותית, אבל לדעתי ההצלחה המטורפת הזו לימדה אותם כמה שיעורים חשובים על דרכי התמודדות ונתנה להם כוח חדש ורענן למנועים היצירתיים.

Top 5 - Robbie Williams

כשעבדתי בחנות דיסקים לפני שהתגייסתי, משה הבוס שלי אמר לי פעם שהשמחה היחידה האמיתית שקיימת בבני אדם, בעיקר בישראל, היא שמחה לאיד. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו אבל בואו נגיד שהרבה מקרים שחוויתי ושראיתי מהצד לא עשו הרבה כדי לסתור אותו. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי כל פעם שלהקת בנים מצליחה מאבדת חבר, חוץ מזה שמלאך מאבד את הכנפיים שלו וקבוצת מעריצות מאבדות את מיתרי הקול, יש ציפייה קולקטיבית של הקהל והמבקרים למה שהוא יעשה עכשיו. ורוב הפעמים הציפייה הקולקטיבית היא לכישלון או לפחות למבוכה.

המקרה הזה לא היה שונה כשרובי וויליאמס נטש את טייק ד'את. מההתחלה הוא היה הבחור הבעייתי, שיצא והשתכר ועשה סמים עם האחים גלאגר והיה האנטיתזה למה שצריך להיות חבר בלהקת בנים. והאמת היא שכשאני חושבת על זה וויליאמס לא היה ממש בנוי ללהקת בנים שמנוהלת על ידי דיקטטור בלונדיני בשם גארי בארלו. הוא היה דעתן ועצמאי מדי, ובואו נודה בכך, פרוע מדי כדי להיות ייצוגי באישזהו יקום.

רובי וויליאמס מודל 2013 (תמונה מפה)

אבל בואו ניזכר בכמה מהרגעים הנחמדים שהיו לוויליאמס בטייק ד'את עם השיר Everything Changes, שנכתב אמנם (כמו כל שאר שירי הלהקה) ע"י בארלו אבל וויליאמס מככב בו כווקאליסט המוביל, במקומו של בארלו. זה אחד השירים המהנים ביותר של טייק ד'את, מה שמוכיח שאולי בארלו יודע לכתוב המנוני פופ מושלמים, אבל מבחינת הגשה יש לו הרבה מה ללמוד מוויליאמס. והאמת אפשר לראות את זה מתבטא היטב במקום בו נמצאת קריירת הסולו של וויליאמס מול המקום בו נמצאת זו של בארלו (אם מישהו ראה אותה הוא מוזמן ליצור קשר עם משטרת אנגליה).

הסכסוך המתוקשר בין וויליאמס לבארלו הסתיים בסולחה גדולה ב-2010 שהניבה דואט "איפה טעינו" בשם Shame שהיה מלא הומור עצמי ועורר געגוע לימים שהיו כותבים מוזיקת פופ ישירה שהיתה פשוט קליטה וטובה בלי יותר מדי התחכמויות. הדואט הזה היה הפתיח לאיחוד היסטורי כמעט של טייק ד'את, על כל חבריה המקוריים (אפילו אלו שאף פעם לא קיבלו סולו!) שהיה אירוע לא פחות ממכונן למוזיקת הפופ הבריטית עם אלבום חדש של החמישייה ואפילו סיבוב הופעות סולד אאוט שמראה שהמעריצות שהתבגרו שמרו להם מקום חם בלב. זה מוכיח שלנוסטלגיה יש כוח שאי אפשר להמעיט בחשיבותו, במיוחד כשהמוזיקה הזו מזכירה לנו דברים יפים ותקופות כייפיות - איך אפשר לשכוח, לדוגמא, את הנוסטלגיה המתוקה שהתלוותה להופעה של הספייס גירלז בטקס הסיום של האולימפיאדה האחרונה בלונדון?

אז אמנם קריירת הסולו של וויליאמס ידעה עליות ומורדות אבל אפשר להגיד שהיא אחת מהמרשימות שידע יוצא להקת בנים, כמובן אחרי ג'ורג' מייקל. לא סתם וויליאמס בחר כסינגל הראשון שלו לחדש דווקא את Freedom של מייקל. אפשר להתווכח על איכות הקאבר (לא משהו בכלל לטעמי) אבל יותר מהכול, זו היתה הצהרה בפני כולם שמעכשיו הוא הבוס של עצמו. בדיוק כמו מייקל, שכתב את השיר כסמל להתנתקות שלו מסוני לאחר אלבום הסולו הראשון שלו. בנוסף, בחידוש הזה וויליאמס התווה לעצמו קבל עם ובריטניה את המסלול בו הוא רוצה לצעוד כאמן סולו, כאשר הוא בוחר באילנות מאוד גבוהים להיתלות בהם. במקרה הזה לוויליאמס השחצן מטבעו היה הרבה מה להוכיח והרבה מה להפסיד. למזלו הוא התחבר למוזיקאי וכותב השירים גאי צ'יימברס והצמד ניפק שירי פופ קליטים, נוצצים וחצופים שהפכו את וויליאמס לכוכב שהוא היום.

אז לכבוד השירים האלו ולכבוד העובדה שוויליאמס סיים עכשיו סיבוב הופעות מאוד מוצלח באיצטדיונים בבריטניה, החלטתי שהגיע הזמן למנות את חמשת השירים שאני הכי אוהבת שלו. אני מאוד מכבדת את וויליאמס על מה שהוא עשה עם הקריירה שלו מהרגע שהוא עזב את טייק ד'את. אני חושבת שגם את הדברים היותר מוזרים שהוא הוציא לא הצלחתי שלא לאהוב. אכן, יש לי פינה מאוד חמה בלב בשבילו, ובשביל הזיק המטורף הזה שיש לו בעיניים.

1. Let Me Entertain You

זה שיר שוויליאמס פותח איתו כמעט את כל ההופעות שלו ולא סתם - הוא מגדיר באופן מושלם את מה שהוא מגיע לעשות. בקליפ הוא מגלם פארודיה על כוכב גלאם-רוק סטייל KISS ומפגין את שפע ההומר העצמי בו הוא ניחן. זו היתה יריית הפתיחה לשחרור האישיות הבימתית הכריזמתית שלו.

2. No Regrets

השיר הופיע באלבום השני ששחרר וויליאמס I've Been Expecting You בו הוא ניסה לאמץ לוק וגישה ג'יימס בונד-ית (אפשר לראות את זה גם בסינגל הבכורה מהאלבום Millennium). השיר הזה הוא מין closure מריר ליחסים שלו עם להקת האם, סגירת מעגל שאומרת שהוא לא מתחרט על שום דבר שהיה ומסתכל לעתיד שמצפה לו. בשיר הזה נחמד היה מאוד למצוא קולות רקע שתורמים ניל טננט מהפט שופ בויז וניל האנון מה-Divine Comedy.

3. Feel

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום Escapology - האלבום הזה הוא אחד הטובים והקיצוניים שוויליאמס שחרר ויש בו כמה מהשירים הטובים ביותר שהצמד וויליאמס-צ'יימברס כתב. האלבום כולו מדבר על תחושת הניכור והפראנויה שמגיעה עם המעמד של הסופרסטאר. השיר הזה ספציפית הוא מאוד מילולי, יש פה רצון נואש להרגיש משהו, לצאת מקהות החושים שמגיעה עם הפרסום.

4. Come Undone

השיר הזה הוא האהוב עלי של וויליאמס רק בגלל התעוזה שיש בו. השיר, (גם הוא מ-Escapology) סוחט מוויליאמס חשיפה עצמית דיי קיצונית והסרה של המסכות מאחוריהן הוא התחבא. הוא פורט לפרטים את כל הניגודים שהוא צריך לגלם בתור הסטאר מצד אחד ובתור האדם שמאחוריו מהצד השני.

"So unimpressed, but so in awe
Such a saint, but such a whore
So self-aware, so full of shit
So indecisive, so adamant
I'm contemplating, thinkin' about thinkin'
It's overrated, just get another drink and"

הקליפ המקורי צונזר קשות ב-MTV בשעות השידור הרגילות, אבל היה לי חשוב (והצלחתי) למצוא אותו כי הוא עובד ממש טוב בשביל השיר כדי להראות למה התכוון המשורר. אזהרה: לא לבעלי קיבה חלשה. אתם יכולים למצוא גרסא מצונזרת של הקליפ בלינק הזה.

5. Angels

ללא ספק ה-שיר של וויליאמס, ואפשר לומר בלי היסוס שזה השיר שעשה את רובי וויליאמס "רובי וויליאמס", כמותג וכפופסטאר. יש בבלדה העוצמתית הזו משהו כל כך אוניברסלי, שמדבר לכל כך הרבה אנשים (כשאני חושבת על זה, האפקט שלו היה דומה במידה מסויימת לאפקט של Rolling In The Deep של אדל). השיר הזה היה ועודנו קליט ברמות קשות והפזמון שלו פשוט מושלם.

בשנה הבאה יחגוג וויליאמס את יום הולדתו ה-40 אבל יש לי תחושה שהוא לא באמת יצליח אי פעם להתנתק מתדמית הילד שדבקה בו, לטוב ולרע. כחיית במה ופרפורמר מבדר ומהוקצע, ויותר חשוב מזה, אמיתי, נראה לי שוויליאמס ימשיך להיות חלק ממפת המוזיקה והבידור הבריטית, בדומה למודל החיקוי שלו, מייקל. מספיק לראות אותו בהופעה פעם אחת, אפילו בווידאו, כדי להרגיש את האנרגיה המטורפת שזורמת בינו לבין הקהל, ולקבל את התחושה שהוא שר ומדבר לכל אחד ואחת שצופים בו. ואת זה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי ללמוד. אתה חייב שיהיה לך את זה, ולוויליאמס יש את זה, by the truckload.

Do I Wanna Know?

נראה שעבר כל כך הרבה זמן מאז כתבתי פה את הביקורת שלי על האלבום הקודם של הארקטיק מאנקיז, Suck It And See והנה פתאום הלהקה משחררת סינגל חדש שנותן טעימה מעניינת מהאלבום הבא. מה שיפה בארקטיק מאנקיז זה שרואים את האבולוציה שלהם בין האלבומים, אם האלבום הקודם היה בעיני מין נקודת מפנה של Coming of Age באלבום הזה הארקטיק מאנקיז הם כבר לא נערים, הם כבר גברים, והם נראים הרבה יותר polished במובן הטוב של המילה. מעבר להכול, הם כבר לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. הרקורד האיכותי והמגוון שלהם מדבר בעד עצמו ברור וחזק.

תמונה מפה

השיר החדש, Do I Wanna Know שואב בגיטרות שלו השראה ישירות מהשיר R U Mine ששוחרר כסינגל הראשון מהאלבום כבר בפברואר השנה, ובהחלט ממשיך את הקו הסקסי שהתחיל שם. אני אעיז ואומר שהשיר החדש הוא השיר הכי סקסי שאלכס טרנר כתב ושר. הקצב איטי יותר והתופים המובילים מזכירים לי את ליין התופים שמוביל את Closer של Nine Inch Nails ונותן את הנופך המלוכלך והסליזי לשיר. אתם יכולים לשפוט את ההשפעות האלו בעצמכם.

המילים אומרות אובססיה, לרצות מישהו ברמה כזו שהוא לא יוצא לך מהראש, גם כשזה לא הדדי. אפשר לראות את זה לאורך כל השיר, במשפטים שלא משתמעים לשתי פנים, ולפעמים הם משדרים כמעט יאוש. 

"...I dreamt about you nearly every night this week
How many secrets can you keep?
Cause there's this tune I found that makes me think of you
somehow and I play it on repeat
Until I fall asleep
Spilling drinks on my settee...

...Crawlin' back to you
Ever thought of calling when you've had a few
Cos I always do
Maybe I'm too busy being yours to fall for somebody new
Now I've thought it through
Crawlin' back to you"

ואי אפשר בלי כמה מילים על הקליפ - מתחיל פשוט עד אימה, קו לבן מצוייר על רקע שחור שזז בוויברציות עם המוזיקה. האמת, הייתי קצת מאוכזבת. אבל אז מתחילה התקדמות, הקו תופס צורה מוחשית, באופן ספציפי קריקטורות מוגזמות של נשים. הן נמסות אחת לתוך השניה וחוזרות להיות הקו, משנות פרספקטיבה, הופכות מתמימות למלוכלכות, מרגועות לאלימות, משחור לבן מינימיליסטי להתפוצצות צבעונית שמתרחשת כל כך מהר שלא לגמרי מצליחים לקלוט מה הולך שם, והכול בהתאם לתופים הממכרים שמובילים אותנו לשיא של השיר בסופו, על שמרגיש שהוא פשוט נגמר מהר מדי.

אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את האלבום המלא, משהו אומר לי שיהיה לי הרבה מה לאהוב בו.

Off Topic - There Is No Spoon

עונת המלפפונים מכה בי קשה. המוח עובר למצב נוזלי, הגוף סובל מחום ולחות, החיים עוברים בין מזגן למזגן. ואפילו עוד לא אוגוסט למען השם. חסרה לי השראה, חסרה לי מוזיקה חדשה שמגניבה אותי, וגם אם יש לי כבר את הרעיון זה קשה לבטא אותו החוצה במילים ברורות ובפוסט שלא מתפזר לכל הכיוונים. יהיה עצוב מאוד אם תצטרכו לקרוא פה פוסט כזה, לכם ולי. בגלל זה החלטתי שכדי לשמור על רצף אני הולכת לכתוב ויהי מה. גם אם זה יהיה אוף-טופיק עם נגיעה קטנה במוזיקה. וככה נכתב הפוסט הזה.

אבל לפני הכול, ואולי עם קשר מסויים לפוסט, נפתח בשיר שליווה אותי השבוע כמה וכמה פעמים והכתיב את קצב ההליכה שלי ואת הזווית בה הראש שלי הוחזק - Defy You של ה-Offspring. רוב המאזינים בארץ מכירים את הלהקה הזו מהשיר Pretty Fly שהגדיר אותם בתור החבר'ה עם הקליפים המצחיקים, אבל יש להם הרבה יותר מה להציע משירי דאחקות. השיר הזה מצויין בעיני, והוא מגלם בתוכו מרדנות והמון עצבים.

באחד מהימים האלו כשחזרתי מהעבודה, תשושה מדי כדי לעשות משהו מועיל עם עצמי, נתקעתי מול שידור חוזר (ב-HD!) של הסרט הראשון בסדרת המטריקס. לסרט הזה ולי יש היסטוריה ענפה יחד, כשהוא יצא והלכתי לראות אותו בקולנוע זה היה רגע של Holy Fuck, אחד החזקים שהיו לי באיזשהו אמצעי מדיה. הוא היה כל כך מגניב וכל כך עתידני באפקטים שעד היום הם לא נראים מיושנים או פאתטיים. ואנחנו מדברים על סרט שנעשה ב-1999, נצח במונחי טכנולוגיה. הוא כולל את אחת מסצינות הלחימה הטובות והדינאמיות ביותר שראיתי בקולנוע, מתהדר בצילומים מרהיבים שסוחפים אותי כצופה, וכמובן מציג כמשיח שלנו את קיאנו ריבס, האיש וה-whoa.

ומעל הכל הרעיון שעומד מאחורי הסרט - קונספט גאוני שבוצע בצורה מושלמת. החזון הקודר והאפוקליפטי של השתלטות האינטיליגנציה המלאכותית על בני האדם, הגולם שקם על יוצרו. המציאות הקרה והאפלה שהאחרים וואשובסקי יצרו בעולם מחוץ למטריקס בסרט הזה עדיין מצמיתת דם בקטעים מסויימים. במשך תקופה יחסית ארוכה היתה לי גלויה של הסרט על לוח השעם בחדר שלי שהזכירה לי לפתוח את הראש. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ותמיד לנסות למתוח את הגבולות של עצמי. וכמובן שתמיד קינן בי הרצון הקטן להיות הבחורה עם השמלה האדומה. ובזה אני חושבת שהצלחתי כמה פעמים בחיים שלי.

אני זוכרת שמישהו שאל אותי בתחילת שנות ה-2000 מה הסרט האהוב עלי, ובאותה תקופה התשובה שלי היתה "מטריקס". השאלה הבאה היתה אם אני אוהבת רק מדע בדיוני. אז זהו שלא - אני אוהבת דברים שיש מאחוריהם רעיונות מעניינים ושונים, שהמחשבה בהם היא מחוץ לקופסא וששוברים, גם אם לדקות ספורות, את המסך הבלתי נראה שאנחנו מניחים ביומיום מול העיניים שמאפשר לנו לחיות בשלווה בלי להיכנס להיסטריה מתיאוריות הקונספירציה שמסתובבות. אז נכון, זה בסה"כ סרט מדע בדיוני, אבל לאנשים שפתוחים לרעיונות מחוץ לאזור הנוחות שלהם זה יכול להשאיר איזשהי פינה במוח שתהיה סקפטית לגבי כל מה שמספרים לנו, ושלא תיקח דברים כמובנים מאליהם. וגם שכל פעם שיש לכם דה-ז'ה-וו זה אומר שיש גליץ' במטריקס.

גם במרחק השנים שעברו מזמן יציאת הסרט הזה, הוא לא נמאס עלי, להפך. בצפיה חוזרת, כשאני בוגרת יותר וחכמה יותר אני יכולה למצוא את עצמי חושבת מחדש על דברים שראיתי שם יותר לעומק ובוחנת את נקודת המבט שלי לגבי נושאים כמו דת ואמונה. אני עדיין מקבלת רגעי "נפילת אסימון" על דברים שהיו בסרט הראשון ומכוונים לקווי עלילה שיופיעו רק בסרטים השני והשלישי אבל עדיין, מבחינתי היה אפשר לסיים את המטריקס בסרט הראשון. באמת שלא הייתי מבקשת יותר מזה.

אני רוצה לסיים בשיר שסוגר את הסרט והוא מופיע בפסקול הרשמי שלו - Wake Up של Rage Against The Machine. הוא קולע לאווירה שהסרט מעביר, והוא מאוד מאוד Rage-y, עם השירה החתוכה והעצבנית והגיטרות האגרסיביות (והקליפ פה נותן טעימה כייפית מהסרט).

ועוד דבר קטן, מתוקף מותו של Google Reader אני עכשיו גם ב-Bloglovin הנפלא, אתם מוזמנים לעקוב.