יום שישי, 12 באוקטובר 2012

Without You I'm Nothing

מזג האוויר בחוץ מתחיל להרגע מהחום ההיסטרי ומהלחות המחניקה שאליהם התרגלנו ונכנס אוויר "חדש", קצת יותר קריר ומרענן. זה מזג אוויר שמתאים יותר לשירים עצובים ואפילו אגרסיביים. וזה בדיוק מה שבא לי לשמוע - מוזיקה לא קייצית באופייה, שתעביר אותי בצורה חלקה לעונה הקרירה - את האלבום השני של Placebo (להלן פלסיבו), Without You I'm Nothing. אלבום שמזמן לא הוצאתי מהספריה, אבל דווקא היום מגיע לו סיבוב.

קצת היסטוריה - פלסבו היא להקה אנגלית שהוקמה ב-1994 בהנהגת בריאן מולוקו, לרוב מכירים אותם בארץ מהשיר Special Needs (מאלבום אחר) שהיה הפסקול לאחת הפרסומות האייקוניות של חברת ההלבשה Fox. הטקסטים של מולוקו עסקו במה שמעסיק טינאייג'רים - דחייה וחוסר השתלבות, מיניות לא ברורה, סקס וגם קצת סמים, הכול היה עטוף באריזה מרשרשת ורועשת, אבל קומיוניקטיבית להפליא.

Placebo (תמונה מפה)


ב-1999 הלכתי עם כמה חברות לראות את הסרט Cruel Intentions (עם ראיין פיליפה כשהוא עוד היה סוג של לוהט, שרה מישל גלר - באפי בשבילכם וריס ווית'רספון). בתקופה הזו בדיוק היתה לי סוג של התעוררות מוזיקלית שכללה בעיקר חיפוש בלתי פוסק אחרי דברים חדשים, מגניבים ורועשים לשמוע' וטיטוא של רוב הדיסקים שהיו לי עד אז לאחורי הארון. השיר שפותח את הסרט ב-score המקורי (נראה לי ששם הוא הופיע) ענה להגדרה של מה שחיפשתי במדיוק. עכשיו, בתקופה הזו לא היה לי סמארטפון עם Shazam שיגלה לי מהו השיר הזה ולכן כיתתי את רגלי הוירטואליות לאמאזון כדי לגלות מביט של 5 שניות של סאונד מה היה השיר. למזלי זה לא היה קשה במיוחד - השיר היה Every Me, Every You של פלסיבו, שבאותה תקופה לא הכרתי בכלל. בטוויסט נחמד של גורל החלטתי לא לקנות את הפסקול של הסרט (דבר שעד היום אני לא עושה) אלא לחפש את האלבום ממנו נלקח השיר. אני עדיין זוכרת את היום שבו עמדתי עם האוזניות השחורות הענקיות בטאוור רקורדס ושמעתי את האלבום הזה של פלסיבו שיר אחרי שיר, מרותקת לגמרי מהדבר החדש הזה שגיליתי. מיותר לציין שאת האלבום הזה קניתי באותו היום.

בזמנו חרשתי את האלבום לאורך ולרוחב, ברמה שאם היום אני שומעת את אחד השירים באקראיות באייפוד, אני מצפה להתחלת השיר הבא אחריו באלבום וכשזה לא קורה (מן הסתם) יש בי איזשהי צביטה של אכזבה כי אני כל פעם נזכרת מחדש כמה אני אוהבת את האלבום הזה.

יש באלבום הזה ספציפית כל כך הרבה זעם, שמומחש ע"י קירות עצומים של דיסטורשן, גיטרות לא מתפשרות ומעל לכל זה מרחף הקול הלא-שגרתי והמאנפף של בריאן מולוקו. יש פה sexy weirdness או אולי weird sexiness, עוד לא החלטתי איזה מהם אבל אתם מבינים את הרעיון. יש כל כך הרבה חושניות באווירה שנוצרת מהשילוב בין שירים מכסחים לכאלו שקטים יותר ועגומים והם שואבים אותך פנימה לעולם של טינאייג'ר בריטי מתוסכל.

רוב הטקסטים כבר לא ממש רלוונטיים לגבי, עברתי את שנות העשרה שלי, אבל התחושות שהם מעלים והזכרונות שהם צוברים בתוכם עדיין שם ותמיד רלוונטיים. מה שמעניין זה שהשיר הראשון שהוביל אותי להכיר את הלהקה הוא עדיין זה שהכי מדבר אלי מהאלבום הזה, אז איתו אני בוחרת לסיים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה