יום חמישי, 23 בפברואר 2012

לפעמים חלומות מתנפצים

אני עוקבת לאחרונה אחרי The Voice האמריקאי והישראלי ואין מנוס מלהשוות בין שתי הגרסאות אבל המחשבה עליהן הביאה אותי לדברים הרבה יותר עמוקים הנוגעים לדעותיי על תעשיית המוזיקה הישראלית (אם אפשר לקרוא לה ככה).

כוכב נולד, תוכנית הכשרונות המקורית של רשת, הפכה למפלצת ריאליטי שכל אחד רק רוצה להתגלות בה. אני לא יודעת כמה מהאנשים זוכרים שהיא התחילה כשעשועון שירה בציבור בהנחיית צביקה הדר ובהשתתפות אסף אשתר. מאז התוכנית עברה מהפכים לא קטנים וניסתה להביא לנו את הכוכב הגדול הבא של ישראל, תוך ניסיון להיתלות באילנות גבוהים דוגמת אמריקן איידול לצורך חידוד הפורמט. הבעיה היא שחוץ ממשתתפי שתי העונות הראשונות - נינט, שירי, שי גבסו ושני ההראלים, את מי בדיוק זוכרים משם? מישהו מהזוכים שינה מהותית את מפת המוזיקה הישראלית? שלא לדבר על לעשות אלבום שיהדהד יותר משלוש דקות בזיכרון המעריצים הצורחים מניצנים שכבר עברו לכוכב הבא. אנשים שהם אמנים אמיתיים, ולדעתי היו מקבלים הכרה גם ללא התוכנית, המשיכו ממנה לקריירה מוזיקלית מצליחה יותר או פחות.

מה שאני אומרת פה הוא שבעצם אנחנו צריכים לצאת מהסרט שפה זה אמריקה. אין פה כוכבים נולדים, וגם אם היו, התעשייה לא מוכנה לטפח אותם, או אפילו לדעת איך לטפל בהם. בואו נודה על האמת - כשמישהו זוכה באמריקן איידול הוא יוצא לתוך מערכת משומנת של חברת תקליטים מבוססת וסוללה של אנשי תדמית, יחסי ציבור ומפיקים. אלו דואגים שהאיידול החדש יימנף את הסמסים לאנשים שיקנו את האלבום שיוציא. יש מספיק דוגמאות לכאלו - קלי קלארקסון (הזוכה הראשונה, כוכבת פופ בהווה), קרי אנדרווד (זוכת העונה הרביעית, מגה-סטאר קאנטרי בהווה) ודיוויד קוק (זוכה העונה השביעית, כוכב רוק בהווה). ולא נשכח את אדם למברט שאמנם לא זכה (גם מקום שני זה מכובד), אבל היום מופיע עם חבריה הנותרים של להקה לא ממש ידועה, קווין. מישהו מכיר?

התעשייה בארץ פשוט לא בנוייה לכוכבים נולדים - גם אם יש חוזה הקלטות הכוכב הנולד "עובד על חומרים". תמיד וללא יוצא מן הכלל האלבום יתעכב ולא ימנף את ההצלחה האדירה לה הכוכב זכה בזמן התוכנית מה שמשכיח אותו מהזיכרון הקצר במילא של אלו שסימסו לו. תראו את נינט - היא התקשקשה כל כל הרבה זמן בטלנובלות ופסטיגלים שבכלל שכחנו שהיא זמרת. מישהו זוכר את ישראל בר-און? הוא הוציא בכלל אלבום לפני שנזרק לתהום הנשייה? יש מיסמוס של מונמנטום שלא ברור למי הוא טוב ולמי יש אינטרס שהוא יקרה. הכוכב נולד, אבל ביום שאחרי הוא בדרך כלל לא יודע מהחיים שלו אחרי שההתלהבות נרגעת. יש צורך בהדרכה ובבניית תשתית מוזיקלית ויח"צנית מתאימה כדי לדאוג שכל הסמסים לא הלכו לפח. נכון, כמו שסיימון קאוול תמיד שינן באמריקן איידול, זו לא רק תחרות שירה אלא תחרות פופולאריות ולכן אתה צריך את הקולות של בנות ה-12 עם היד הקלה על הסמס כדי להצליח באמת, אבל בסופו של דבר אלו לא רק העיניים היפות שגורמות להן להצביע.

זה מה שמאוד מדאיג אותי לגבי The Voice בגרסתה הישראלית. כל המנטורים משננים כל הזמן שהם הגיעו לשם כדי למצוא את הכוכב הבא של ישראל. אבל ניסיון העבר מוכיח שהסיכוי שייצא משם כוכב אמיתי הוא אפסי. כי אין סיכוי שיהיו כוכבים אמיתיים בארץ - יש פה מצד אחד אמנים ומצד שני סלבים (עד כמה שהסלבים מאמינים שהם כוכבים). בצד האמנים נמצאים קליברים שנופלים לקונצנזוס של כמעט כולם - שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ואביב גפן והם נמצאים ברמה כזו שהשם שלהם מוכר כרטיסים בכל מקרה. הסלבים הם כוכביה ז'אנר של הפופ הים-תיכוני הדלוח (לחבר את אותן המילים בוריאציות שונות על לחן יווני לא נחשב בעיני מוזיקה) ואליהם מצטרפים פליטי הריאליטי המוזיקלי לסוגיו. רובם אנשים שעושים קריירה מלהגיע להשקות להודיע שהם "עובדים על אלבום". אנשים שכותבים עליהם בגלל מי שהם יוצאים איתו או לאן הם הגיעו ולא על המוזיקה שלהם.

נעבור לרגע לגירסתה האמריקאית של The Voice - בואו נביט לרגע על הקואוצ'רים: אדם לאווין (סולן מארון 5, כוכב רוק), כריסטינה אגילרה (אחת הווקאליסטיות הטובות בימינו, כוכבת פופ), סי-לו גרין (זמר ומפיק R&B, חצי מהצמד Gnarls Barkley, קאליבר R&B) ובלייק שלטון (ש' בסגול, אחד מכוכבי הקאנטרי הגדולים בארה"ב). בעצם יש פה נציגים מובילים של כל אחת מהנישות המוזיקליות הפופולאריות בעולם כיום, ובארה"ב בפרט. מדינה שהמוזיקה בה מגוונת כמעט כמו האוכלוסייה. האדם שזכה ב-The Voice בעונתה הקודמת כבר הוציא אלבום מצליח יחסית. כמו גם עוד ממשתתפיה. בארץ, בנתיים, הפורמט נשמר עד הפרט האחרון חוץ מההתנגחויות בין המנטורים, שמרוככות מאוד בגרסה הישראלית ומסתכמות באיזו פעייה מרירה של אביב גפן על אבי גואטה. אבל אם נסתכל על המנטורים הישראלים נקבל מראה דיי עצובה של תעשיית המוזיקה הישראלית. פופ פופ ועוד פופ על גווניו השונים - נגיעות רוק (אביב גפן), נגיעות מזרחיות (שלומי שבת ושרית חדד, מעניין שיש שני מנטורים על אותה נישה, הא?), ונגיעות ישראליות קלאסיות קיטשיות (רמי קליינשטיין). עבר הרבה מאוד זמן מאז שאביב גפן או רמי קליינשטיין עשו משהו שקרוב לרוק הבועט שהם עשו בתחילת דרכם המוזיקלית ושלומי שבת כבר מזמן וויתר על הכבוד המקצועי כדי לשרוד בשוק המזרחי הגדל (מי אמר בחוף של טרפטוני ולא קיבל?).

תעשיית המוזיקה הישראלית היום מחולקת לפופ רך ולא מאיים, משהו שקיבל כבר מזמן את הכינוי "גלגל"צי" על שם ספינת האם של הרדיו הפופולארי בארץ ונציגיו הבולטים הם נתן גושן ופליט כוכב נולד לירן דנינו (שלדעתי נשמעים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר) ומהצד השני הפופ המזרח תיכוני הרדוד. שניהם מאוד מכוונים לגלגל"צ. שניהם מאוד חסרי השראה. שירים על אהבה נכזבת כתבו בארץ כבר לפני הרבה שנים, בכל הז'אנרים, אבל לפחות עשו את זה בצורה אינטלגנטית. בעצם פלח שוק שלם של אנשים, שמה לעשות, המוזיקה הזו לא עושה להם את זה, נאלץ לנדוד לתחנות אחרות, למצוא דרכים אחרות לצרוך את המוזיקה שלו, ולמזלנו יש סצינת שוליים מאוד מפותחת בארץ, נראה בדיוק מהסיבות האלו. וזו גם כנראה הסיבה ששידור התוכנית המופתית "הקצה" הופסק ומצא בית בשדות 88FM שעבורם אקלקטיות היא לא מילה גסה.

לכל מי שאין לו את הדרייב ללכת ולחפש באופן אקטיבי מוזיקה שתיתן לו השראה ותגרה לו את התאים האפורים, נשאר רק לבחור לאיזה ז'אנר מבין הפופ הוא מתחבר יותר. איזה כיף! לתוך הדיכוטומיה הפופית הזו ינחת הזוכה ב-The Voice. הרי ברור בתעשיית המוזיקה היום שאם לא משמיעים אותך בגלגל"צ אתה לא קיים ואת האלבום, לא יקנו (אם בכלל). ולכן האמצעי בדר"כ הוא ללכת למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולא, זה לא קורה רק במוזיקה הים תיכונית. לכן אין שום סיכוי שתצא שום בשורה חדשה ומעניינת מ-The Voice הישראלית. זה פשוט כי אין ברירה. כאן אפשר ללמוד משהו מהמיינסטרים האמריקאי והבריטי, שבהם יש מקום לפופ בצד רוק בצד R&B. זהו מיינסטרים שבו יש לאמן מכל ז'אנר סיכוי להצליח אם הוא מספיק טוב. וככה - ככה יוצרים כוכבים.

יום שישי, 3 בפברואר 2012

Old Ideas With New Friends

באותה מידה הייתי יכולה לקרוא לפוסט הזה "האובססיה האחרונה שלי" ותאמינו לי ששקלתי את זה ברצינות. פשוט אין לי דרך אחרת להגיד את זה. נו שוין.

אף פעם לא הייתי ממש מעריצה של לאונרד כהן. אני מחכה מאחורי הספה עד שמטח העגבניות יעבור. עבר? טוב נמשיך - אני אוהבת את הקלאסיקות שלו (Suzanne, Chelsea Hotel No. 2 לדוגמא) שהם שירים על זמניים לדעתי, אבל מעולם לא הייתי מהפנאטים שמכירים כל ביסייד חשוך שאפילו כהן שכח שהוא הוציא. כזו אני.

עם זאת, אני לא יכולה שלא להתרגש מהשקתו של פרוייקט מוזיקלי מעניין לרגל צאתו של האלבום החדש של כהן. האלבום נקרא Old Ideas, והפרויקט Old Ideas With New Friends (הערוץ הרשמי ב-Vimeo) נותן לאמנים שפועלים בצידי המיינסטרים לתת את הפרשנות שלהם לשירים שמדברים אליהם מהקטלוג של כהן.

אם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים, יש לי חיבה לקאברים, במיוחד אם הם טובים. במקרה שלא עקבתם, הנה דוגמאות פה ופה. לכן מאוד הגיוני לי שאני אקשיב לקאברים, אפילו אם אני לא מכירה ממש את המקור, אבל במיוחד אם שירים שאני אוהבת מבוצעים ע"י אמנים שאני אוהבת ומעריכה (לאו דווקא בצימוד).

במקרה, השיר הראשון ששמעתי מפרויקט המחווה הזה היה Paper Thin Hotel בגירסא של גרג דולי. את אהבתי לדולי חלקתי לא מכבר אז יש מצב שהיתי משוחדת עוד לפני שהתנגן התו הראשון, ואם לחזור לגילוי הנאות למעלה, לא הכרתי את המקור. מבחינתי זה היה שיר חדש לגמרי. האמת היו לי חששות קלים בנוגע לזה מכיוון שמש לא רציתי להתאכזב, אבל הלכתי על זה בכל מקרה. כמה דקות אח"כ הייתי עם פייבוריט חדש בפלייליסט - השיר כאילו נכתב על ידי דולי בכבודו ובעצמו. גם מהיכרותי עם יצירתו של כהן, לא מצאתי סממנים "כהניים" במלודיה, רק במילים הדוקרות. דולי פשוט לקח את השיר ועשה אותו שלו. שזה לא דבר כל כך רע אם תשאלו אותי. זה דווקא דיי חשוב לעשות כשאתה מבצע קאבר.




אחרי שהתעלפתי מהקאבר ושמעתי אותו בריפיט כמה פעמים עניין אותי לשמוע את הגרסא המקורית של השיר, רק כדי לדעת. אבל אם להיות כנה מאוד התאכזבתי ממנה - היא קברטית, עם עיבוד שממש לא מתאים למילים. זה הביא אותי לחשוב שדווקא דולי הביא, לשיר משהו שמאוד מתאים לו - הוא הפשיט את השיר מהפומפוזיות ומזמרי הליווי, עשה עיבוד נקי שעושה כבוד למילים ולמלודיה הבסיסית של השיר. האווירה, כמו ההגשה של דולי היא אינטנסיבית, סליזית ומרגשת. היא טוענת את השיר בסקס אפיל שלא נראה לי שאי פעם היה לו. ממש אפשר להרגיש כאילו אנחנו נמצאים איתו בחדר המלון.


הקאבר השני שיצא בפרויקט הוא There Is A War בביצוע של ה-Cold War Kids. בניגוד להתלהבות שלי מהקאבר הקודם, כאן אני חושבת שהקאבר לא מביא שום דבר חדש, הוא אפילו מוריד מהערך של הגירסא המקורית בה העיבוד הוא אינטיליגנטי ופשוט יותר, וה-phrasing של כהן פשוט גאוני. בואו נגיד שלהוסיף מכונות תופים לשיר ולשיר אותו כמו שהוא היה במקור זה לא בדיוק קאבר.



עוד קאבר ששוחרר בפרויקט הוא של השיר Everybody Knows שמבוצע ע"י ה-Cults. הוא כל כך מקושקש וחסר השראה עד שאני אפילו לא אטרח לדבר עליו. אם אתם מעוניינים הקאבר נמצא פה והמקור הנפלא פה.

גם עם האמביוולנטיות שלי לקאברים ששוחררו עד כה, אני מצפה לראות איזה עוד קאברים נקבל במהלך הפרויקט המעניין הזה. אני מאמינה בכך שנקודת מבט שונה וגישה מוזיקלית שונה יכולה לעשות פלאים לכמעט כל שיר, כל עוד נותנים כבוד למילים ולמקור.