שירים של געגוע

כל שנה כשמתחיל החורף מתחילה אצלי תחושה של געגוע, והדבר המצחיק זה שאני אפילו לא יודעת למה אני מתגעגעת... יכול להיות שזה להתרוצצות בשלוליות אחרי הגשם הראשון? למגפי הגומי הוורודים עם ציור של הפנתר הוורוד שהיו לי בתור ילדה? לסדין חשמלי שמאפשר להיכנס למיטה חמה? ל"שחייה" דרך צמתים מוצפים בימים גשומים בדרך לבית ספר? הרבה זכרונות, אבל אף אחד מהם לא נותן מענה לגעגוע.

תמונה מהאינסטגרם שלי

כי במקרה הזה אני חושבת שהגעגוע הוא למשהו כללי יותר, להרגשה החופשיה וחסרת הדאגות שהיתה לנו כשהיינו ילדים, כשלא היו לרובנו עוד דברים של מבוגרים לעשות כמו לנקות את הבית, לעבוד, או לשלם חשבונות. ברור שכל הדברים האלו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, אבל עם היתרונות של להיות אדם בוגר מגיעים גם הדברים המעצבנים האלו שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות מסוגלים לחיות כמו מבוגרים עצמאיים. אבל עדיין קיים הגעגוע הזה לתקופה שהם לא היו שם. מן הסתם היו שם דברים אחרים שעיצבנו אותנו הרי כבני אדם זה מאוד טבעי שנמצא ממה להתעצבן באותו הרגע, במיוחד כילדים, אבל במבט לאחור אנחנו מתרפקים על הנוסטלגיה הזו, אנחנו מדחיקים את הזכרונות הפחות טובים, את הרגעים שבהם כל כך רצינו "להיות גדולים" כבר וצובעים הכול בוורוד.

מצד שני געגועים יכולים להיות למשהו שחווינו בחיינו הבוגרים ואנחנו רוצים להחזיר לעצמנו - קשר עם בן/בת זוג, חבר קרוב שאיבדנו, קצת חופש, קצת שקט בראש מכל מה שמזמזם מסביב או קצת בהירות מחשבה שתסלק את העננות שאופפת אותנו. כל געגוע הוא לגיטימי.

שני השירים שעליהם החלטתי לכתוב הם שירים שאומרים בשבילי געגוע, והם מתאימים במיוחד לימים הקרים והגשומים האלו, ואפילו בלי להתכוון הם מרחיבים את הלב ונותנים הרגשה חמימה (כמובן ששוקו חם ופוך גם יכולים לעזור לעניין).

Death Cab For Cutie - Transantlatism

אין בשיר הזה הרבה מילים אבל הן אומרות כל כך הרבה. יש פה הקבלה של התרחקות בין בני זוג לשתי יבשות שמתרחקות בגלל אוקיאנוס, רק שבמקרה של השיר הזה האוקיאנוס נוצר ביום אחד ולא במהלך מיליוני שנים מה שמחזק את זה שמדובר בפרידה. הדימוי של שני בני הזוג כשתי יבשות מופרדות כל כך מתאים להרגשה של געגוע, למישהו שכבר לא זמין כמו שהוא היה, שהמרחק המנטלי בין שני הצדדים הוא כל כך גדול שאי אפשר לגשר עליו גם אם הם גרים דלת מול דלת. והמשפט הפשוט והקטן שמהדהד בין הגיטרות עד סיום השיר, בקול הגבוה והעדין של הסולן בן גיבארד "I need you so much closer" אומר הכול.

Stereophonics - Maybe Tomorrow

אני מאוד אוהבת את הסטריאופוניקס, מאז שגיליתי אותם אני מקפידה לעקוב אחרי כל מה שהם מוציאים ובכל אלבום אני מוצאת שיר שיכול בקלות להיכנס לפנתיאון השירים האהובים עלי. באלבום הרביעי של הלהקה You Gotta Go There To Come Back השיר הזה הוא Maybe Tomorrow שנכנס לי ללב בדיוק בתקופה שבה הייתי בלחץ מאוד גדול, ובתקופה של דאון מאוד לא כייפי. הרגשתי שהשיר הזה נכתב בשבילי, והוא דיבר בדיוק עלי ומבחינתי אין משהו שמחבר אותי לשיר יותר מאשר הדבר הזה. השיר מדבר על ההרגשה שפגעת בתחתית הבור, שרוצים לקחת ממך עוד חתיכה ואין לך כבר מה לתת. מה שעוד יותר גרוע זה שחלק מזה באשמתך, שאתה מושך את עצמך למטה, כי הכי קל להשאב לעצב. הימים האלו עם כל הייאוש שמתלווה אליהם מעוררים את הגעגוע לימים טובים יותר, למקום השמח יותר שבו היינו לפני כן, והגעגוע הזה ברוב המקרים הוא מה שמוציא אותנו מהדאון. כי תמיד צריך משהו להתגעגע אליו, ולעשות משהו שגורם לנו אושר כדי להגיע אליו. הבית האחרון בשיר מגלם מבחינתי את הכמיהה הזו והגעגוע.

I want a breeze and an open mind
I wanna swim in the ocean
Wanna take my time for me
All me 

הגעגועים האלו הם משהו חולף, הם יעברו לי עוד שבוע-שבועיים כשניכנס למצב חורף תקני. אבל אני מקבלת אותם בהבנה - גם אם הם מביאים מין דכדוך והרגשה שמשהו חסר, הם מזכירים לי שתמיד צריך את הרעב המטאפורי שמביא הגעגוע, משהו שידחוף אותי לגרום לכך שהיום הבא יהיה יותר טוב. 

הגדרה מוזיקלית

כל מוזיקאי מורכב מסך הדברים שהשאירו בו חותם, בנוסף למה שהוא מביא מעצמו. הדברים מגוונים ונוגעים בכל תחומי החיים - הסביבה המשפחתית אותה הוא חווה בילדותו, הדרך בה התייחסו אליו בבית הספר, השכבה הסוציו-אקונומית אליה הוא השתייך, חיי האהבה שלו בעבר ובהווה, סמים, מוות, דיכאונות, שנאה עצמית, השלמה, ולפעמים גם אושר.

בסופו של דבר כל הגורמים האלו מעצבים כל אחד מאיתנו כאדם, ובאופן ספציפי למוזיקאים, את האמנות שלהם - את המוזיקה אותה הם יוצרים. בעצם הם אלו שמגדירים לרוב את הסגנון המוזיקלי אליו הם יפנו. לדוגמא, הייתם יכולים לדמיין את ברוס ספרינגסטין יוצר מוזיקה שונה מהמוזיקה אותה הוא יוצר עד היום? או את אמינם? אני לא מסוגלת. זה לא שאנחנו בדיוק מצפים מהם לעשות את המוזיקה הזו, אבל הם הפכו להיות כל כך מזוהים עם הסגנון המוזיקלי אותו בחרו שהם הפכו להיות חלק מההגדרה שלו. כשברוס ספרינגסטין שר שבגיל 19 הוא קיבל כרטיס איגוד, אני יודעת שאני יכולה להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מתאר את הסביבה בה הוא גדל. אם אומרים היום על זמר צעיר שהסגנון המוזיקלי שלו מתכתב עם זה של ספרינגסטין, רובנו נדע בדיוק על מי ומה מדובר. כמובן שאף אחד מאיתנו לא מחפש חיקויים, הרי לא צריך יותר מספרינגסטין אחד אבל זה עוזר לנו לקטלג את הדברים החדשים שאנחנו שומעים במגירות בראש.

ההגדרה המוזיקלית שבוחר לעצמו אמן לדעתי צריכה להתכתב בצורה ישירה עם החיים שלו, זאת אומרת שכשמישהו שר על מצוקה, שברון לב או התמכרות, אני צריכה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר וחווה את זה על בשרו, כי אחרת זה פשוט לא יהיה אמין. קחו את איימי ויינהאוס כדוגמא - כל מילה שהיא שרה היתה אמינה עד כאב, וכולנו ידענו שמה שהיא שרה הן המילים שלה, שנכתבו בדם ודמעות והן ממש לא משהו שמישהו הכתיב לה לשיר "רק כי יש לה קול יפה". ופה טמון מה שעושה זמר טוב שכותב שירים לאמן אמיתי - האמינות. אם לא נאמין למה שיוצא לזמר מהפה, לא נתפוס אותו לעולם כאמן.

פה גם אשפר לדבר על עקביות - בדרך כלל מוזיקאי ישמור אמונים לדרך המוזיקלית אותה הוא בחר, היא יכולה להשתנות קצת בהשפעות המזדמנות שלה, כלומר הדברים החדשים שהוא שומע ואוהב שבאופן בלתי מודע מוסיפים עוד נדבכים מוזיקליים ליצירה שלו, אבל הריפרוף יהיה סביב אותו הסגנון פחות או יותר. אנחנו לא נצפה שאמן רוק כבד יעשה פתאום אלבום פופ סכריני, או להפך. וגם אם הוא יגדיל ויעשה את זה, הגבה שלנו תתעופף לשמיים מרוב סקפטיות. נו באמת, זה כמעט ירגיש שעושים מאיתנו צחוק.

רואים את החשיבות של הגדרה מוזיקלית ואת הבעייתיות שהיא יוצרת היום בצורה מאוד מודגשת בתוכניות כשרונות כמו The Voice, ו-The X Factor. אנשים שמגיעים לתוכניות האלו לא יודעים איזה סגנון מוזיקלי מדבר אליהם, לא יודעים מי הם עדיין ומה הם רוצים להיות כאמנים (וכן, אני משתמשת במילה הזו מכיוון שיש שדרוג ברמת היצירתיות העצמאית של האנשים שמגיעים לתוכניות האלו) ולכן הם מתפזרים, מבצעים שירים במגוון סגנונות ולא שומרים על קו מוזיקלי ברור שיגדיר אותם. בגלל זה כל כך מעצבנת אותי תגובה של שופטים בתוכניות האלו ש"אתה יכול לשיר כל דבר וזה יישמע טוב". נכון, בדר"כ היכולות הווקאליות של המתמודדים לא מוטלות בספק, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לקנות אלבום סכיזופרני בו כל שיר הוא בסגנון שונה ורק הקול השר הוא זהה, לא משנה כמה הוא מהמם. כמאזינים למוזיקה בצורה אינטיליגנטית אנחנו מחפשים איזשהו קו מקשר, משהו שיהיה פחות או יותר on the same musical page.

אז תמיד בתוכניות האלו מדברים על חשיבותה של בחירת השיר, מן הסתם גם זמר שיכול לשיר כל שיר ביקום חייב לבחור (או שיבחרו בשבילו, במיוחד בתוכניות ריאליטי כאלו, בהן יש מנטורים) שיר שמתאים לו ולדרך שהוא רוצה להתוות לעצמו כמוזיקאי. הבעיה היא שרובם לא יודעים עדיין מי הם רוצים להיות. רובם הם אנשים צעירים מדי, שלא נאבקו יותר מדי בשדים הפנימיים או החיצוניים שלהם (אם יש להם בכלל) ושלא היתה להם אפשרות להתבגר לדמות האדם שהם בצורה ראויה ושלמה. הם למדו הרבה ממה שהם יודעים על מוזיקה מתוכניות ריאליטי כמו אלו שהם משתתפים בהן, והם רק רוצים לשיר, לא אכפת להם מה. וזה מתקבל על הדעת, זו בקשה הגיונית לכל הדעות מצידם, אבל בשורה התחתונה אם אדם רק רוצה לשיר הוא יכול ללכת לעבוד במועדון של מלצרים מזמרים, אם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך להפוך את המילים שהוא שר למשהו שאפשר להאמין לו, שזו בעיקרה ההגדרה המוזיקלית האמינה שהוא צריך ליצור לעצמו, ובעצם להיות אחד איתה.

המוזיקאי האמיתי והטוטאליסט מגיש לנו את עצמו במוזיקה שלו, מכיוון שפשוט אין לו משהו אחר. ומכיוון שזה משהו כל כך אישי, אי אפשר לחקות את זה ולמרות שמנסים, כמעט בלתי אפשרי לזייף את זה. מה שגם הלייבלים הגדולים מתחילים להבין בשנים האחרונות שציבור המאזינים שלהם לא מטומטם. אי אפשר להציג לו משהו מזוייף במסווה של הדבר האמיתי ולצפות ממנו להאמין בעיניים עצומות.

ובנוגע לאמנים שמחליטים לשנות קצת את הדרך המוזיקלית בה הם הולכים - זה בסדר להתנסות, מה היתה מוזיקה בלי התנסויות ותאונות משמחות אחרות? תמיד צריך מישהו שחושב מחוץ לקופסא ומסתכל על דברים בצורה קצת שונה, הרי זה המקום בו לאמן יש את האמירה שלו ואת הדבר החדש והמעניין שהוא מביא למסיבה שבגללו כולם ירצו להיות חברים שלו ולהקשיב לסיפורים המעניינים שיש לו לספר להם. זה כמו שלכל הטבחים יש את אותם המתכונים, אבל השפים האמיתיים יהיו אלו שיקחו את המתכונים הבסיסיים האלו ויעשו איתם משהו חדש. נקודת המבט הזו, הספין המעניין אותו מביא האמן למוזיקה שלו, שנשענת על עשרות שנים של מוזיקה שקדמה לו, היא זו שתגדיר אותו בז'אנר בו הוא יוצר. ירצה או לא, האמן מושפע מכל מה שהוא שמע, במיוחד מהמוזיקה שמדברת אליו באופן אישי, והיא זו שתקבע במידה רבה איך הוא יישמע כמוזיקאי, מצד אחד הוא רוצה לתת כבוד למקורות ההשראה שלו ומהצד השני הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו. היכולת לבצע את האיזון הזה, יותר מהכול היא מה שיגדיר אותו כאמן.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 4)

במסגרת החזרה לשגרה (מישהו עוד זוכר מה הלך פה לפני שבוע?) החלטתי לכתוב פוסט שיחזיר אותי למסלול הכתיבה הרגיל, אבל לאט לאט... אין לדעתי דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר עם חמישיית שירים שמחכים עוד מלפני פרוץ "המצב" ואני חושבת שעכשיו זה זמן טוב לחלוק אותם.

1. Alt-J - Something Good

לשיר הזה יש הרגשה מאוד אפלולית בבתים, השירה של הסולן היא מאוד מלנכולית, כאילו הוא חווה איזשהו יאוש קיומי. הוא מבקש משהו טוב שיגרום לו לשכוח, מדמה מלחמת שוורים קטלנית למוות של משהו בעל משמעות בחיים - וזה יכול להיות פרידה מבן משפחה, דמות הורית או אהוב/ה. השם של השיר הזה מטעה, כי הכמיהה הזו למשהו טוב היא לאו דווקא משהו טוב כשלעצמה, רק הקלה זמנית, לשכוח ממה שמכביד. הפסנתר שמחבר בין הבתים לפזמון פשוט ממכר והקליפ מאוד מטריד ועצוב, אבל עם זאת מאוד שליו, ומצליח להשאיר את הצופה שווה נפש מול המקאבריות. 

2. Lana Del Rey - Ride

כבר כתבתי כאן על לאנה דל ריי כמה פעמים, ומדהים אותי כל פעם מחדש שנתפסתי עליה כל כך חזק, מה שאי אפשר להגיד לגבי אף אמנית חוץ ממנה לאחרונה. כל מה שיוצא לה מהפה, והדרך בה הוא יוצא הוא כל כך מושלם ותמיד מתאים לי למצברוח. השיר Ride יוצא כחלק ממהדורה מיוחדת של האלבום Born To Die ולמרות שאני בדר"כ לא בעד "מהדורות מיוחדות" ככלי לסחוט עוד קצת כסף מציבור המאזינים, אם היתה צריכה לצאת המהדורה המיוחדת הזו כדי שנקבל את הפנינה הזו של דל ריי אני מוכנה הפעם לקבל את זה. השיר מתאים לאווירה הדו-קוטבית של השירים של דל ריי, עיבוד חולמני ואוורירי מול מילים ריאליסטיות וחדות. יש פה סיפור על חיפוש דרך וכיוון, תוך הכרה במגבלות שלך, שלא מאפשרות לך לעשות את זה, אז דל ריי מחליטה פשוט לזרום, יהיה מה שיהיה. הדרך בה היא שרה את המילים הפעם היא לא מושלמת ברגעים מסויימים בכוונה, הקול של דל ריי רועד מעבר לויבראטו נורמלי ומשקף את סערת הרגשות המתרחשת בשיר, וכמו תמיד מלטף את האוזן. לקליפ יש אווירה קולנועית, עם מונולוג מהפנט ב-voice over של דל ריי בפתיחה ובסיום (שווה לראות את הקליפ עד הסוף), הוא נותן לשיר את המימד הנוסף שהוא זקוק לו כדי שנבין בדיוק למה דל ריי התכוונה כשהיא כתבה את השיר. בהתאם לקליפים הקודמים של דל ריי הוא משחק תפקיד ביחס לשיר שהוא לא פחות חשוב מאחד מכלי הנגינה. אנחנו מתמקמים דרכו בלב האמריקאנה, במציאות של עיירות נידחות, אופנוענים קשוחים עם פוזה, ובעיקר וויט טראש, אבל זה לא גורע במילימטר מהקסם והעדינות של דל ריי. 

3. theAngelcy - Dreamer

שיר לא שגרתי של להקה ישראלית צעירה, האמת היא שנחשפתי אליו בגלגל"צ (וכל הכבוד להם על זה) ולא היה לי מושג שהם ישראלים, מכיוון ששמעתי אותו בעבודה ולא הקשבתי לעומק, רק זיהיתי משהו שאני אוהבת. לא הצלחתי לזהות את השיר עם שזאם (!doh) ובאותו היום אף שדרן לא אמר מה זה הפלא הזה, אז הלכתי על גישת האולד סקול וכתבתי לי חלקי משפטים על דף וחרשתי את גוגל. למצוא את השיר לא היה קל במיוחד אבל היה מאוד מתגמל. לא שמעתי שירים אחרים של הלהקה הזו אבל אם זה ההיצע שלהם, יש למה לצפות. שיר שקט ועדין, עם עיבוד מוזיקלי מורכב ומעניין ושירה שמראה כל כך הרבה פגיעות. פשוט ונפלא.

4. Everything Everything - Cough Cough

השיר הזה מורכב ממעברים מוזיקליים בין הבתים לפזמון שלא היו מביישים את Bohemian Raphsody של קווין. המקצב הבסיסי של השיר מאוד שבטי, בעיקר בגלל התופים הדומיננטים המובילים אותו שמרגישים גם קצת כמו תופי מלחמה. עם כל הבלאגן המקצבי שהולך שם, השיר הרמוני באופן מפתיע ומתיישב מצויין באוזן (שלי לפחות). עדיין לא הצלחתי להבין ממש על מה השיר מדבר, עם כל האזנה אני משנה את דעתי, אבל זה לא ממש משנה עם הקצב הממכר שלו.

5. Matt Corby - Brother

כל מה שיש לי להגיד זה וואו. וואו. אם לפרט, השיר הזה הוא מה שהיה קורה לדעתי אם ג'ף באקלי היה מחליט להפוך לאמן פולק, וזו ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה להגיע אליה בגלל שאין לי נקודת השוואה אחרת כרגע. קורבי שר בפיץ' מושלם, והקול שלו יכול להגיע לטונים גבוהים וצלולים והוא גם יכול להכניס בו חספוס נהדר, והיכולת הווקאלית הזו משרתת היטב את הרגעים השקטים כמו את האגרסיביים של השיר. הקליפ הזה הוא לא הוידאו הרשמי של השיר, זה ביצוע שקורבי נתן לאיזשהו (נראה לי) מגזין אינטרנטי, אבל החלטתי להביא דווקא אותו כי יש משהו מרתק בלראות אותו מבצע את השיר בלייב, הוא הופך לאחד עם השיר, אם זה נשמע הגיוני. כאילו השיר  משתלט עליו. 

אז כן, עכשיו רשמית חזרתי לשגרה, מקווה שגם אתם.

אסקפיזם זה השחור החדש

השבוע החולף החזיק אותי במצב של חרדה קיומית, טילים ופצצות ופחד oh my. רוב הימים הסתכמו בלנסות להתחמק כמה שאפשר מחדשות, חוץ מגיחות קצרות באינטרנט ולשמוע את השדרנים בגלגל"צ עולים על השידור ומודיעים על אזעקה במקום כלשהו. אני צריכה מוזיקה סביבי בעבודה, וגלגל"צ היא פשרה טובה שלא תגרום לכך שיזרקו עלי דברים. ולשמוע בימים האלו בגלגל"צ מוזיקה שנבחרה ע"י אנשי הדרום (אגב, שאפו, היו שם כמה בחירות מצויינות) ובאמצע לשמוע את השדרן/ית עולים לשידור ומדווחים על אזעקה היה (להבדיל) בשבילי כמו לשמוע את הקריין ברדיו מקריא שמות של חללים במלחמה.

אז עדיין מפתיע שהייתי בחרדה? לא ממש. דרך ההתמודדות הכי טובה שלי עם חרדה ומחשבות על סוף העולם היא אסקפיזם טהור, לרוקן את המוח מכל מה שמזמזם שם ואומר לי שהכול יהיה גרוע יותר ולהפוך את עצמי ליישות אופטימית יותר, אפילו אם לרגעים ספורים בלבד בתוך הבלאגן. אני חושבת שזו דרך לגיטימית לחלוטין להתמודד עם המצב.

אז לאחרונה הדבר שהיה הכי יעיל בלעזור לי להגיע למצב airhead הוא השיר Gangnam Style של הסנסציה הקוריאנית PSY (מבוטא סיי, אבל דרך הכתיבה של השם מזכיר לי מרצה באוניברסיטה שקרא לאות היוונית פסיי "קלשונו של השטן", וזו היתה אבחנה מדוייקת בהקשר של הקורס...). השיר הזה משמח אותי וגורם לי לשכוח מכל דבר שמטריד אותי לארבע דקות (ולעוד כמה שעות אחרי ביחס ישר לפוטנציאל הוויראלי שלו). הדבר הקשה ביותר הוא לא לפזז עם השיר בזמן שאני עובדת, אבל בנתיים אני עומדת בפיתוי דיי טוב.

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הייתי סקפטית לגבי כמה הוא מדבר אלי. כן, הקליפ מאוד שיעשע אותי אבל פטרתי אותו בתור עוד פסאודו-קומיקאי-זמר שמנסה ליצור פסאודו-הייפ. בסופו של דבר השיר והקליפ שמלווה אותו נהיו היסטריים. פתאום כשהשיר הזה מושמע באירועים או מסיבות כולם מתחילים להצליב את הידיים ולקפוץ כאילו זה המקרנה החדש.

PSY רוכב בעוז אל עבר השקיעה (תמונה מפה)

אני לגמרי יכולה להבין את ההייפ האמיתי לגמרי שנוצר סביב התופעה הזו, יש פה משהו מאוד זר מצד אחד ומאוד מוכר מהצד השני - יש פה ביטים אלקטרוניים ודאנס-פופ ניינטיזי מובהק בעיבוד מוזיקלי נהדר שזורם כל כך טוב עד שהוא כמעט מרים אותך מהכיסא וגורם לך לזוז. עם זאת הקוריאנית מתיישבת מאוד מוזר באוזן כי היא כל כך זרה לרובנו ונשמעת מאוד שבורה ולא נעימה ומתגלגלת (כמו איטלקית או ספרדית, לדוגמא). כמו כן, החלק הויזואלי של השיר בדמותו של הקליפ כל כך גרוטסקי ומוקצן שאפילו ליידי גאגא נראית רצינית להחריד מולו. וזה מה שעוזר לנו להתעלם מכל מה שנשמע לנו זר ולא קליט ולהתייחס לזה, בהשפעת המוזיקה, כמשהו מקסים. מין חוסר מודעות שהוא הכי מודע לעצמו (אם זה נשמע הגיוני...). המוזיקה היא זו שעוזרת לנו לטבוע בכל הפאן הזה ולשכוח מכל מה שמסביב.

מה שנתן את חותמת האישור הסופית להיסטריה סביב PSY היא ההופעה בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית שהתקיים לא מזמן. האמן הדרום-קוריאני שהגשים את החלום האמריקאי עלה לבמה עם כל הרצינות התהומית איתה הוא מופיע לצד הפאן המופגן שהמוזיקה מקרינה ונתן הופעה נאמנה לרוח הריקודים בקליפ שהרימה על הרגליים אולם מלא כוכבים הוליוודיים. והדובדבן על הקצפת היה הצטרפותו של MC האמר (!!) שנשלף מהנפטלין והופיע עם PSY בסשן ריקודים כאילו האייטיז עדיין כאן.

יש לי תחושה ש-PSY יצטרף לפנתיאון ה-one hit wonders, וזה בסדר, כי יש אמנים שמקומם שם. לפרוץ לשוק העולמי, והאמריקאי (הקשה אפילו יותר), ולהוציא להיט מטורף שייעלם כלעומת שבא. בנתיים הוא משמש לי נוגד חרדה אסקפיסטי ובשבילי זה לגמרי מספיק.

שיר מלחמה

הפוסט של היום אמור היה להיות שונה לחלוטין, אבל לאור האירועים הבטחוניים האחרונים אני חושבת שאני אשים את הפוסטים הרגילים בהמתנה. זה נותן לי אפשרות לכתוב על דברים קצת יותר כללים במוזיקה, שלאו דווקא קשורים ישירות למוזיקה או לאמנים שאני שומעת.

מוזיקה תמיד משמשת כרקע והרבה פעמים מהדהדת לאירועים מכריעים במהלך ההיסטוריה. תקופות שונות אופיינו בז'אנרים שונים שהרבה פעמים התפתחו כתוצאה ישירה מהתקופה וכך שיקפו במדוייק את הלך הרוח שלה. דוגמאות? גוספל שהיה אמצעי המחאה המרכזי של האפרו-אמריקאים בארה"ב בשנות ה-60' הראפ והיפ-הופ שהתפתחו כדרך של מחאה מה-projects בברונקס, ניו יורק, פאנק-רוק שהתפתח במקביל משני צידי האוקיאנוס כמוזיקת מחאה רועשת ומובהקת כנגד הממסד, בעלת תכנים פוליטיים שזעקה את מה שהאדם הפשוט ברחוב רצה להגיד לממשלה שלו ולאנשים שמחליטים על גורלו, ובל לנו לשכוח את ילדי הפרחים והאופטימיות והאסקפיזם שהביא איתו וודסטוק

בגלל שהמוזיקה מדברת למשהו מאוד ראשוני במהות שלנו, הז'אנרים האלו קיבלו קישור כמעט סטריאוטיפי לתקופה ולאווירה שהם הביאו איתם. הרי אם אני אתאר לכם סגנון מוזיקלי של להקה חדשה ואגיד שהם נשמעים כמו הסקס פיסטולז, אתם תדעו כמעט מיד מה זה אומר עליהם גם בהקשר היותר רחב של מיהם הסקס פיסטולז ומה התקופה בה הם פעלו.

אולי בגלל שהמוזיקה הישראלית היא כל כך צעירה בהתייחסות למוזיקה העולמית לא נראה שאי פעם צמחה פה מוזיקה פופולארית (זאת אומרת - מנוגנת ורלוונטית גם היום) שהגדירה אירועים משמעותיים בתולדות המדינה. נכון, היו את שירי המלחמות, הלהקות הצבאיות ויפה ירקוני שהיו הפסקול של קום המדינה, והיתה כוורת, שהיתה מוסד בפני עצמה, אבל לא הגדירה או היוותה פסקול לאף אירוע גדול במיוחד. אם תחשבו על זה באמת, שירים כמו "פרחים בקנה" או "לו יהי" הם שירי תקווה גדולים, קלאסיקות ישראליות על-זמניות, אבל הם לא הגדירו תקופה. אני לא יודעת אפילו אם אפשר להגיד שהם שיקפו את הלך הרוח של התקופה בה הם נכתבו, כי אני לא יודעת כמה תקווה היתה אז... עכשיו כשאני חושבת על זה, בגלל ההתהוות של המוזיקה הישראלית במקביל להקמת המדינה יכול להיות שהדרך להסתכל על השיקוף במוזיקה הישראלית היא הפוכה - יכול להיות שהשירים נכתבו במטרה ליצור את המציאות, ליצור את הלך הרוח הלאומי.

אז עכשיו, אחרי כמה מערכות צבאיות בעזה המוזות שותקות. אין שירים חדשים שנכתבים במוזיקת המיינסטרים שמנסים להגדיר משהו לגבינו היום. ואני לא מדברת רק על עכשיו, נגיד בקיץ לפני שנתיים, בזמן ההפגנות הגדולות אני חושבת שמוזיקה היתה יכולה רק לתת להן יותר כוח, לקעקע בציבור את המסר שהן ניסו להעביר, מין working class hero כמו ברוס ספרינגסטין כזה שייתן לנו שיר שנוכל להזדהות עם המסר שלו, במקום שכל העניין יתמסמס לו. במערכה הצבאית הזו אנחנו לא צריכים עוד "לו יהי", את זה היה לנו כבר. אנחנו צריכים משהו שיוציא אותנו מהאדישות שלנו, שיזיז לנו משהו בנפש, שידבר על שלום, או על מלחמה, או על משהו שרלוונטי למקום והזמן בו אנחנו חיים. אני נשבעת לכם שאם אני שומעת עוד פעם אחת ברדיו את "שיר התקווה" של אביב גפן ("עד שיהיה טוב..."), אני משתגעת.

אז אני כשיר סיום לפוסט המהורהר הזה, שייתן לכולנו קצת תקווה אמיתית ומדבר עליה בצורה אוניברסלית אני בוחרת ב-Woodstock בביצוע ג'וני מיטשל. השיר הזה רלוונטי היום באותה מידה בה כמו בתקופה שהוא נכתב. כן, מדובר פה על וודסטוק של ילדי הפרחים אבל אפשר להסתכל על וודסטוק כמקום שיש בו תקווה והשלמה, מין גן עדן מודרני. ההרגשה שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים בלי איום של מלחמות או פוליטיקה, מקום טהור ואידילי.
הביצוע של מיטשל טהור וזך כמו המקום שהיא מתארת במילים פשוטות וקטנות, , מלווה את עצמה בפסנתר חשמלי, וכל פעם שהקול שלה נוסק כשהיא שרה את המילה golden הלב שלי מתכווץ ומתרחב בו זמנית. השיר הזה נותן לי תקווה, המילים שלו מפיחות בי השראה, ואני ממליצה לכם לשמוע אותו לבד, באוזניות, בעיניים עצומות, להצטמרר ממנו בכל פעם מחדש.

Woodstock / Joni Mitchell (1969)

I came upon a child of God
He was walking along the road
And I asked him, where are you going
And this he told me
I'm going on down to Yasgur's Farm
I'm going to join in a rock 'n' roll band
I'm going to camp out on the land
I'm going to get my soul free
We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves 

Back to the garden

Then can I walk beside you
I have come here to lose the smog
And I feel to be a cog in something turning
Well maybe it is just the time of year
Or maybe it's the time of man 

I don't know who I am
But you know life is for learning            

We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves 

Back to the garden

By the time we got to Woodstock
We were half a million strong
And Everywhere there was song and celebration
And I dreamed I saw the bombers
Riding shotgun in the sky
And they were turning into butterflies
Above our nation
We are stardust
Billion year old carbon
We are golden
Caught in the devil's bargain
And we've got to get ourselves   

Back to the garden.

(To some semblance of a garden)

תשמרו על עצמכם.

Been There, Done That... With Swag

המוזיקה הישראלית שזורה בשירים שכולנו מכירים (פחות או יותר) שמתורגמים משפת מקור אחרת (אנגלית, צרפתית וכו'). והרשימה לא קטנה בכלל - "לילה" של נוער שוליים, "מלך העולם" של שלמה ארצי, "עפיפונים" של נקמת הטרקטור, מגוון שירים של יוסי בנאי שהם תרגום של שאנסונים צרפתיים, וזה בכלל בלי להזכיר את מגוון השירים ה"ים תיכוניים" שמתהדרים ב"לחן: יווני".

אז תרגומים לשירים היו פה תמיד, אבל הם תמיד נעו בסקאלה השקטה-עד-שאנסונית (או אם אתם מתעקשים, בתרבות ה"כפיים!") ושירי המקור לא היו כאלו שנחשבים קלאסיקות במפת המוזיקה העולמית. זה תמיד נראה מרתיע לנסות להתמודד עם שיר מוכר, ועוד כל כך מוכר שאנשים לא יכולים לחשוב על השיר באף צורה אחרת. וכאן נכנסת להקה ישראלית צעירה, "המופע של בינדר ודנדט" (מין משחק מילים משעשע שכזה). הלהקה מבצעת גרסאות מתורגמות לעברית של שירי רוקנ'רול מהסיקסטיז והסבנטיז. עכשיו רגע קטן לגילוי נאות - אחד משני סולני הלהקה הוא בן דוד שלי והזמין אותי להופעה חינמית שהם נתנו בבלום בר התל אביבי.

עכשיו תבינו, אני גדלתי בבית שכל יום שישי אחר הצהריים בזכות אמא שלי, יחד עם ניחוח עוגות השמרים האלוהיות שלה, שמענו את "מתוק מעז" בהגשת דן כנר שהיה מכריז בקולו הרדיופוני על השירים המושמעים כאילו כרגע השתחררו לרדיו, ומדקלם את המילים בתרגום מדוייק לעברית תקנית כאילו היו שירה ("אמרו ללורה שאני אוהב אותה/ אמרו ללורה שאני זקוק לה"). תמיד צחקתי על זה שהוא משמיע שם כל פעם את אותם 20 שירים, בסדר שונה, אבל בסופו של דבר אני כן יודעת להעריך את המטען ההיסטורי שמגיע עם השירים האלו ואת המשמעות שלהם כקלאסיקות מוזיקליות שיחיו לנצח ולכן זה מאוד טריקי לקחת את השירים האלו שמוכרים כל כך ולתת להם פרשנות, ועוד בעברית, לא פחות.

בינדר ודנדט

אבל הומור הוא אחד הדברים שעוזרים לחבר'ה של בינדר ודנדט לעבור את המשוכה של לתרגם את השירים ועדיין להראות להם כבוד. מילות השירים הופכות מפורמט של אנגלית יומיומית לפורמט של עברית חברה'מנית שהיתה מקובלת בסיקסטיז והסבנטיז. הגישה של הלהקה מאוד כייפית, ובהופעה ההרגשה היא של הישאבות לאווירה אחרת, חזרה אחורה בזמן שנראית מאוד מוזרה כשאתה יושב בבר מודרני. אבל פתאום כל זה לא משנה - יש משהו כל כך מקסים בנוסטלגיה של השירים "של פעם", ודווקא בזכות התרגום של השירים לעברית אין תחושה שיושבים ומקשיבים ללהקה שמבצעת קאברים אלא יותר של העלאה באוב של להקות הקצב הקלאסיות.

לא תמיד המילים העבריות יושבות בצורה מושלמת על המלודיה המוכרת ויש רגעים שזה נשמע לי קצת מוזר (וזה נובע מבעיה של השפה עצמה), אבל ברובו הגדול, הפורמט המתורגם עובר מצויין ומשעשע לפרקים. השיר שתפס אותי הכי חזק הוא "בואי אלי", הגירסא העברית של השיר For Your Love בביצוע המקורי של ה-Yardbirds. הגירסא של בינדר ודנדט נשענת גם מילולית על המקור, מה שהופך אותה למאוד אמינה בעיניי. אצלי זה הגיע למצב בו שמעתי ברדיו לא מזמן את השיר המקורי והמילים הראשונות שעלו לי לראש היו "בואי אלי". זה רק אומר שכשזה עובד, זה עובד מצויין.

מעניין לראות מה יהיה הכיוון אליו תתקדם הלהקה. הם חיים ונושמים אולד-סקול רוקנ'רול והם הולכים עם זה עד הסוף, אבל זה עדיין מסווג אותם בעיקר כלהקת קאברים, למרות שיש להם טוויסט שמפריד אותם מהשאר (לדוגמא הרכבי קאברים של הביטלס או של ה-Doors). יכול להיות שהשלב הבא של הלהקה הוא יצירה של חומר מקורי שמביא את גישת הרוקנ'רול המשוחררת שלהם לשירים חדשים שלא יועמדו בהשוואה למשהו שהיה לפניהם. זה אמנם דבר מפחיד כשלעצמו, להוציא משהו שהוא כולו שלך ללא ההילה של השיר המקורי, אבל זה מה שעושה את זה לכל כך מרגש.

Looking Hot...

התקופה היתה אמצע שנות ה-90 ו-No Doubt היו הלהקה הכי לוהטת שיצאה מקליפורניה. הם התהדרו בסולנית מגניבה כל כך שזה היה כמעט לא חוקי, גוון סטפאני. המוזיקה שלהם התבססה על פיוז'ן של פאנק-רוק עם סקא ופופ, שילוב ביזארי לכל הדעות אבל זה עבד ובגדול. אלבום הפריצה של הלהקה Tragic Kingdom שנכתב בהשראת הפרידה של סטפאני מגיטריסט הלהקה היווה (ועדיין מהווה) בעיני את אחד מאלבומי הפרידה ושברון הלב הכי מקפיצים. 

אז למה העברתי אתכם עכשיו את שיעור ההיסטוריה הזה? כי הלהקה החליטה שהם מתאחדים אחרי 11 שנות פסק-זמן ומוציאים אלבום חדש. עכשיו, האלבום Tragic Kingdom לא היה היחיד של הלהקה, היו אחריו לפחות עוד שלושה שאני זוכרת, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הצלחת האלבום הזה ואת הבשורה המוזיקלית המרעננת שהוא הביא איתו. שלא לדבר על המגה-סופר-אולטרה-להיט Don't Speak, בלדת רוק שעומדת היטב במבחן הזמן ועד היום אפשר לשמוע אותה מתנגנת בתחנות הרדיו השונות.

No Doubt, מודל 2012

גוון סטפאני לא ממש צריכה את האיחוד הזה מבחינה מסחרית - מאז היציאה לפסק הזמן של הלהקה היא הפכה לאימפריה של אישה אחת ובראה את עצמה מחדש ככוכבת פופ עם סטייל ייחודי ומוקפד, גם כשהוא מטורף. בנוסף, היא השיקה קו אופנה וקוסמטיקה (Harajuku Lovers) שמהווה המשך ישיר לטרנד ההרג'וקו שהיא התחילה באלבום הסולו הראשון שלה.
לדעתי האיחוד הזה נעשה כי חברי הלהקה, ובפרט סטפאני פשוט מתגעגעים. הלהקה הזו לא סונתזה במשרדים של איזשהי חברת תקליטים גדולה, מדובר בכמה חבר'ה מקליפורניה שפשוט רצו לעשות מוזיקה יחד וככה זה נשאר, גם אחרי שנים בנפרד. אני חושבת שזה גם מחזיר את סטפאני לעצמה, למי שהיא היתה לפני בנות ההרג'וקו - טום בוי שמנצחת את הבנים במשחקים שלהם, ומשתוללת על הבמה.

האמת היא ששמעתי את הסינגל הראשון שהם הוציאו מהאלבום החדש, Push and Shove ולא נפלתי. נכון, יש לשיר Settle Down גרוב נכון שגורם לך לנענע את הראש אבל כל האווירה מרגישה קצת יותר מדי תקועה בימי הזוהר של הלהקה בניינטיז. כאילו זה כבר לא מתאים. ההוכחה הכי טובה לזה היא שאפילו גוון סטפאני שהחליטה לעשות במפתיע הומאז' לימי הגופיות והדגמ"ח-טריינינג נראית שהיא מרגישה קצת לא בנוח.

אבל הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, Looking Hot, הוא הסוכרייה האמיתית לה חיכיתי. זה שיר פופ-רוק כתוב לעילא, שמלווה בקליפ בו העלילה סובבת את מאבק הילידים האמריקאים בכובשים הלבנים. הקליפ כבר הספיק ליצור תרעומת רבה בחוגי ילידים אמריקאים על כך שאופן הצגתו של המיעוט הזה הוא פוגעני. הלהקה באקט של רצון טוב פרסמה התנצלות ומשכה את הקליפ משידור, לכן הגרסא שאני מביאה לכם היא הופעה באקס פקטור הבריטי, שהיא תחליף דיי טוב. החלק הכי כייפי בשיר הזה היא הבלחת הסקא הגאונית בערך במחציתו ומהווה אתנחתא מצויינת בה סטפאני מוכיחה שהיא לא איבדה אף לא חלקיק מה-swag והאטיטוד שתמיד היו לה. בשלוש מילים - איזה שיר כייפי.

ואיכשהו שוב אני מגיעה להתבגרות בכבוד. ואין להקה שעשתה קאמבק לאחרונה והשתבחה עם השנים יותר מאשר No Doubt. זה לא שהם עושים עדיין את אותה מוזיקה בדיוק, זו התפתחות טבעית של הז'אנר שלהם שמתאימה לגילם ולמעמדם, ועדיין מצליחה להיות ממש טובה.

You Know My Name

העיבוד הקולנועי שנעשה לסדרת ספרי ג'יימס בונד הוא מהמוצלחים שנעשו בהיסטוריה של הקולנוע (טוב, אולי חוץ משר הטבעות...) והם עומדים היטב במבחן הזמן ולעיתים הגדירו את האישיות של השחקן הנושא בתפקיד בונד. המרגל הכל-יכול השרמנטי, שתמיד מצליח להציל את המצב בדקה האחרונה ולעשות את זה בכל כך הרבה סטייל. הוא הדמות האניגמטית ביותר על מסך הקולנוע ועם זאת כולנו יודעים איך הוא שותה את המרטיני שלו. אפשר להגיד ש"ג'יימס בונד" הוא הזיקית האולטימטיבית מבחינת דמותו הקולנועית וכל שחקן שמלוהק לשחק אותו יוצק בו עוד נדבך משלו שבונים לנו מול העיניים את המרגל המושלם. רק תחשבו על השחקנים שגילמו את בונד במהלך השנים הרבות בהן מלווים אותנו הסרטים ובהם שון קונרי, רוג'ר מור, פירס ברוסנן, דניאל קרייג - כולם תרמו משהו משלהם לדמות הזו והפיחו חיים בספרים המקוריים של איאן פלמינג.

סדרת ספרי ג'יימס בונד בהוצאה מחודשת מ-2008, איור הכריכות המהמם ע"י מייקל ג'ילט

את הסרט האחרון בסדרה עוד לא ראיתי אבל זו לא בדיוק הסיבה לכבודה התכנסנו כאן היום - זה עדיין בלוג מוזיקה. עם כל יציאה לקולנוע של סרט חדש בסדרת בונד מגיע גם שיר נושא, שמגלם בתוכו את רוח הסרט ונהייה ברוב הפעמים ישות נפרדת ועצמאית לגמרי, וכמו שחלק מהסרטים הפכו לקלאסיקות, כך גם חלק מהשירים שליוו אותם.

השיר שמלווה את הסרט האחרון, Skyfall מבוצע ע"י אדל. עכשיו, אם עקבתם אחרי הבלוג אתם כבר יודעים על ה-girl crush שיש לי על אדל, אין לי מספיק סופרלטיבים בהם אני יכולה לתאר אותה אבל היא בכל שיר שלה ששמעתי עד היום הרגשתי את הכנות המצמררת שלה, את העובדה שהיא לא מנסה להיות אף אחד אחר חוץ מעצמה וכמובן הקול שלה - איזה קול ענק. השיר הזה הוא בעל אווירה בונדית טיפוסית - יש פה המון דרמה, שמתעוררת לחיים מעיבוד תזמורתי עשיר וסוחף, ואדל מפגינה שליטה כמעט לא אנושית בקול שלה. כולנו יודעים מה היא יכולה לעשות מבחינה ווקאלית, הרי שמענו את Rolling In The Deep (אם להזכיר שיר אחד בלבד) אבל דווקא השליטה הזו, לעמוד בפיתוי ולא להיסחף עם המוזיקה הרועמת ברקע ולשמור את השיא רק לסוף זה משהו שצריך להעריך אותה עליו פי כמה וכמה.
הרי במוזיקת הפופ היום אם אתה לא צועק אתה לא יודע לשיר - כל תוכניות הריאליטי המוזיקליות בהן נדרשים המתחרים "to bring it" ו-"give it a 110%" מיתרגמות לשירים שכל הברה בהם היא גדולה מהחיים וזה מוריד קצת מהפורפליי ששיר טוב צריך לספק למאזין. לכן שיר שבנוי בצורה כל כך חכמה, כמו Skyfall, שבונה את המתח לאט וביד בוטחת עד לשיא הבלתי נמנע בסופו הוא משהו כל כך מרענן.

אני יכולה לראות את אדל בשיר הזה כעומדת בגאווה בשורה אחת עם מיטב הדיוות הגדולות מהחיים שביצעו שירים קלאסים בסדרת בונד דוגמת גלדיס נייט, שירלי בייסי וטינה טרנר. אדל לא מנסה להמציא את הגלגל - היא נותנת כבוד למורשת המוזיקלית של בונד ובצדק רב. הרי כל מורשת בונד היא קלאסיקה, מרגל אולד-סקול הלבוש במיטב חליפות המעצבים, מסתובב בנשפים הנחשבים ביותר ומציל את הממלכה, והכול בשירות הוד מלכותה. יש קסם נאיבי בסרטים האלו, במה שהיה נחשב לריגול לפני שהיה לנו את ג'ק באואר ואת ה-CTU ובגלל זה אני חושבת שסדרת סרטי בונד כל כך מצליחה.

אני רוצה לסיים בשניים משירי בונד האהובים עלי ביותר:

הראשון הוא Diamonds Are Forever המבוצע בשלמות ווקאלית על ידי שירלי בייסי המלווה את הסרט בעל אותו השם. שיר בונד קלאסי לגמרי ולא הייתי יכולה לדמיין אף אחת אחרת שרה אותו. יש בקול של בייסי עומק וכוונה מדהימים שקשה למצוא אצל זמרים היום, טוב, אולי אצל אדל...

השיר השני הוא You Know My Name בביצוע כריס קורנל מתוך הסרט Casino Royale ונראה לי שהוא אחד מהשירים היחידים שסוטים מהמיינסטרים של שירי בונד, אבל אני חושבת שזה דווקא מה שמייחד אותו ונותן לו אדג' על פני הרבה שירי בונד. קורנל הוא ווקאליסט רוק מבריק והוא יודע לנצל היטב את מיתרי הקול שלו כדי לקחת שיר רוק פשוט וישיר לכאורה ולתת לו טוויסט לא צפוי, שמגיע מהתכתבות השירה של קורנל עם צלילי הרקע של התזמורת שמעשירה את צליל הרוק ומחברת אותו לדרמה הבונדית, שנזכור בדיוק עם מי יש לנו כאן עסק.

אז מה אתם אומרים, ללכת לראות בקולנוע או לחכות ל-DVD? או אולי אפילו לא לטרוח?

על ההתבגרות

כבר כתבתי כאן בכמה פוסטים על להקות ואמנים שהתבגרו בכבוד, בגיל ובסגנונם המוזיקלי בהתאם. מהצד השני יש כאלו שעדיין מתעקשים לשכוח או להחביא מתחת לשטיח את הגיל הביולוגי ולעשות מוזיקה או להתנהג בצורה שאינה הולמת כבר את גילם ומעמדם. מה שאני מנסה להגיד זה שהקריטריון שלי להתבגרות בכבוד היא לעשות מוזיקה שלא נשמעת מוזר על האמן. זה נפוץ יותר בעולם הפופ בו תמיד יהיה מישהו (או מישהי) צעיר יותר, מתוח יותר וקופצני יותר ממך שנושף לך בעורף באופן מטאפורי וכבר מכתירים אותו למי שאתה עוד היית לפני שניה. זה גורם לאמנים לעשות החלטות מוזיקליות ותדמיתיות שלא תמיד מתיישבות עם מה שמצפים מהם. מצד אחד זה יכול להיות משהו מרגש ומעניין ומהצד השני זה יכול להיות פשוט פאתטי.

אני כותבת את ההקדמה הזו לפוסט כי ל-Two Door Cinema Club (להלן TDCC, שכבר הזכרתי בפוסט קודם) יש אלבום חדש, והוא יוצא זמן לא רב אחרי שחרור אלבום הבכורה שלהם. מצד אחד חברי הלהקה הבריטית הצעירה מכים על הברזל בעודו הוא חם ונשארים חלק מקבוצת הלהקות החדשות והמבטיחות (והמקיימות) בבריטניה אבל מהצד השני להוציא אלבום שני כל כך מהר אחרי אלבום ראשון כל כך מוצלח ולהיטי זה קצת מסוכן כי הציפיות כל כך גבוהות - כמו אחרון כוכבי הפופ מצפים ממך לזכות מחדש במקום שהיה שלך עד ממש לא מזמן. ואיך תוכל לעמוד בציפיות האלו בכל כך מעט זמן שעבר מאז האלבום הקודם ועדיין לספק משהו חדש ומעניין? משהו שעוד לא עשית קודם אבל עדיין שומר על הזהות שלך כאמן?

Two Door Cinema Club

אז באלבום החדש Beacon הלהקה מבחינתי בהחלט ממשיכה לקיים את כל מה שהאלבום הראשון הבטיח שהם יהיו. יש פה התבגרות מבחינת הטקסטים והמוזיקה, הם קצת יותר קודרים, יחסית לאלבום הראשון, והופכים למין שכלול של האינדי-רוק-פופ שלהם, אבל למרות העגמומיות, המוזיקה עדיין רקידה as hell.

שני הסינגלים הראשונים שיצאו משקפים היטב את ההתפתחות המוזיקלית שעברה על הלהקה בזמן הקצר הזה ומאפשרים לנו, המאזינים, להעריך את מלוא הפוטנציאל הממומש שלהם.

הסינגל הראשון Sleep Alone קצבי מאוד, דומה בסגנון המוזיקלי שלו לשירים מהאלום הראשון (דוגמת Undercover Martyn) אבל המילים משרות יותר אי-שקט. הדמות בשיר הזה ובכל האלבום מהורהרת, וחסרת מנוחה. אפשר לראות את זה בפזמון:

He sleeps alone
He needs no army where he's headed
'Cause he knows, that they're just ghosts
And they can't hurt him, if he can't see them, oh

And I may go, to places I have never been to
Just to find, the deepest desires in my mind

והקליפ החמוד של השיר נע בין מציאות לחלום.

הסינגל השני Sun יותר רגוע, עם מלודיה גרובית וגיטרה ממכרת ולראשונה (אני חושבת) בכל השירים ש-TDCC כתבו עד היום, יש מחלקת כלי נשיפה שנותנים לשיר עושר נהדר. המילים קצת יותר אופטימיות, מדברות על פרידה ואהבה גדולה. ממש לא החומרים של האלבום הראשון (ברובו). הקליפ גם כן נאמן למסורת הקליפים הססגוניים של הלהקה - תראו בעצמכם. בכל מקרה השיר הזה מתנגן לי כבר יומיים רצוף בראש.

אז כן, זה גם כשמדובר בלהקה צעירה אפשר לראות התפתחות - בלי שיאבדו את עצמם ובלי שיאכזבו את כל מי שהתאהב במוזיקה שלהם באלבום הבכורה. זו התבגרות חיננית ולא מתאמצת ועם זאת עמוקה יותר, וחודרת ללב ולרגש, ולא רק לרגליים.

Without You I'm Nothing

מזג האוויר בחוץ מתחיל להרגע מהחום ההיסטרי ומהלחות המחניקה שאליהם התרגלנו ונכנס אוויר "חדש", קצת יותר קריר ומרענן. זה מזג אוויר שמתאים יותר לשירים עצובים ואפילו אגרסיביים. וזה בדיוק מה שבא לי לשמוע - מוזיקה לא קייצית באופייה, שתעביר אותי בצורה חלקה לעונה הקרירה - את האלבום השני של Placebo (להלן פלסיבו), Without You I'm Nothing. אלבום שמזמן לא הוצאתי מהספריה, אבל דווקא היום מגיע לו סיבוב.

קצת היסטוריה - פלסבו היא להקה אנגלית שהוקמה ב-1994 בהנהגת בריאן מולוקו, לרוב מכירים אותם בארץ מהשיר Special Needs (מאלבום אחר) שהיה הפסקול לאחת הפרסומות האייקוניות של חברת ההלבשה Fox. הטקסטים של מולוקו עסקו במה שמעסיק טינאייג'רים - דחייה וחוסר השתלבות, מיניות לא ברורה, סקס וגם קצת סמים, הכול היה עטוף באריזה מרשרשת ורועשת, אבל קומיוניקטיבית להפליא.

Placebo (תמונה מפה)

ב-1999 הלכתי עם כמה חברות לראות את הסרט Cruel Intentions (עם ראיין פיליפה כשהוא עוד היה סוג של לוהט, שרה מישל גלר - באפי בשבילכם וריס ווית'רספון). בתקופה הזו בדיוק היתה לי סוג של התעוררות מוזיקלית שכללה בעיקר חיפוש בלתי פוסק אחרי דברים חדשים, מגניבים ורועשים לשמוע' וטיטוא של רוב הדיסקים שהיו לי עד אז לאחורי הארון. השיר שפותח את הסרט ב-score המקורי (נראה לי ששם הוא הופיע) ענה להגדרה של מה שחיפשתי במדיוק. עכשיו, בתקופה הזו לא היה לי סמארטפון עם Shazam שיגלה לי מהו השיר הזה ולכן כיתתי את רגלי הוירטואליות לאמאזון כדי לגלות מביט של 5 שניות של סאונד מה היה השיר. למזלי זה לא היה קשה במיוחד - השיר היה Every Me, Every You של פלסיבו, שבאותה תקופה לא הכרתי בכלל. בטוויסט נחמד של גורל החלטתי לא לקנות את הפסקול של הסרט (דבר שעד היום אני לא עושה) אלא לחפש את האלבום ממנו נלקח השיר. אני עדיין זוכרת את היום שבו עמדתי עם האוזניות השחורות הענקיות בטאוור רקורדס ושמעתי את האלבום הזה של פלסיבו שיר אחרי שיר, מרותקת לגמרי מהדבר החדש הזה שגיליתי. מיותר לציין שאת האלבום הזה קניתי באותו היום.

בזמנו חרשתי את האלבום לאורך ולרוחב, ברמה שאם היום אני שומעת את אחד השירים באקראיות באייפוד, אני מצפה להתחלת השיר הבא אחריו באלבום וכשזה לא קורה (מן הסתם) יש בי איזשהי צביטה של אכזבה כי אני כל פעם נזכרת מחדש כמה אני אוהבת את האלבום הזה.

יש באלבום הזה ספציפית כל כך הרבה זעם, שמומחש ע"י קירות עצומים של דיסטורשן, גיטרות לא מתפשרות ומעל לכל זה מרחף הקול הלא-שגרתי והמאנפף של בריאן מולוקו. יש פה sexy weirdness או אולי weird sexiness, עוד לא החלטתי איזה מהם אבל אתם מבינים את הרעיון. יש כל כך הרבה חושניות באווירה שנוצרת מהשילוב בין שירים מכסחים לכאלו שקטים יותר ועגומים והם שואבים אותך פנימה לעולם של טינאייג'ר בריטי מתוסכל.

רוב הטקסטים כבר לא ממש רלוונטיים לגבי, עברתי את שנות העשרה שלי, אבל התחושות שהם מעלים והזכרונות שהם צוברים בתוכם עדיין שם ותמיד רלוונטיים. מה שמעניין זה שהשיר הראשון שהוביל אותי להכיר את הלהקה הוא עדיין זה שהכי מדבר אלי מהאלבום הזה, אז איתו אני בוחרת לסיים.

פלייליסט יומולדת

אתמול היה לי יומולדת, ומכיוון שהשנה התאריך יצא בשבת ובין חגים היה לי יום רגוע. רגוע מאוד. היה לי זמן להשלים הרבה דברים שרציתי לעשות רק בשביל ההנאה שלי, וכן, גם לשמוע המון מוזיקה שאני אוהבת. לחגיגות יש תמיד זמן ומקום אבל אם כבר יצא לי יום שכולו מוקדש לעצמי, בלי שום מחוייבות או דד-ליין התכוונתי לנצל כל דקה ממנו.

עוגת יומולדת מישהו? (תמונה מפה)

זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, לשבת מול המחשב ולשלוף שירים מהבוידעם, כאלו שאני מכירה כבר שנים (וגם כאלו קצת יותר חדשים) שאותם אני אף פעם לא מעבירה כשהם עולים לי ב-shuffle באייפוד, ואת כולם אני אוהבת אהבה גדולה (וזו ממש לא מילה חזקה מדי במקרה הזה). יש פה המון סגנונות - מפופ רך עד רוק אגרסיבי, סקאלה מוזיקלית מגוונת ורחבה לכל אחד מהשירים האלו יש מקום אצלי, וגם עם השוני התהומי בסגנונות הם חיים בשלווה זה לצד זה וכל אחד מהם נותן לי משהו לנשמה שאני לא יכולה לקבל מהאחר. כולם יחד עושים אותי מאוד מאושרת.

אמנם יצאו לי במקרה 25 שירים כמו ברשימות ה-genius שלי אבל הפעם אין טכנולוגיה חכמה שמעורבת בבחירת השירים, כולם נבחרו בפינצטה על ידי, כמו גם סודרו בקפידה בסדר כמה שיותר הגיוני וזורם, למרות שלפעמים זה היה ממש לא אפשרי. זה החזיר אותי לתקופות שהייתי מסדרת לעצמי mixtapes, על קלטות טייפ ממשיות ומאוחר יותר על דיסקים. זה משהו שאני כבר לא עושה ממש לעצמי - כמויות המוזיקה שאני צורכת והטכנולוגיה הזמינה הכניעו אותי כנראה...

אז עכשיו, בזכות היום השקט הזה שעבר עלי דווקא ביומולדת שלי, קיבלתי את ההשראה לערוך מיקסטייפ בשבילי, ואפילו שהוא יצא אקלקטי מאוד, מבחינתי יש איזשהו חוט מקשר בין כל מה שיש שם. כשאני אצליח לשים את האצבע עליו אני אודיע לכם, אבל בנתיים it is what it is. 

מה יש לנו שם? אפגן וויגס (בהנהגתו של גרג דולי), ניו אורדר, Biffy Clyro, שיר של Kent שאחרי האלבום ממנו לקוח השיר רדפתי בלא פחות מארבע (!!) מגה-סטורס בלונדון, אהוביי הארקטיק מאנקיז, קצת U2 ו-REM (שניים מהשירים שלהם שאני הכי אוהבת), ועוד רבים וטובים, אבל גולת הכותרת והשיר שתמיד תמיד תמיד מעלה אצלי דמעות מטהרות הוא Winter האדיר של טורי איימוס האדירה לא פחות.

אני חורגת ממנהגי ולא פורטת את הרשימה הזו לפרטים אלא נותנת למוזיקה לדבר בעד עצמה, ויש לה המון מה להגיד, בשבילי ועלי, ואני מקווה שגם אתם תמצאו בה משהו שהיא יכולה להגיד בשבילכם.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 3)

מה רע בקצת מוזיקה חדשה? שום דבר. אז קבלו בברכה חמישיית שירים שמאוד שימחו אותי לאחרונה וקיבלו זמן השמעה מאוד מכובד אצלי באוזניות (וגם מחוץ להן).

1. Mumford & Sons - I Will Wait

הלהקה הזו כבשה אותי באלבום הראשון שלהם Sigh No More שהיה אינדי-פולק באקסטרים, כולל בנג'ו, שיאים אופוריים בשירים, שפמים ושלייקעס. במיוחד השיר The Cave שחורך את האוזניות שלי עד היום. השיר I Will Wait הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום השני שלהם, Babel והוא ממשיך את הקו המוזיקלי של הלהקה. בעצם אין פה בשורה פולקית גדולה, אבל האנרגיות של הממפורד'ס מדבקות ברמות לא הגיוניות, אי אפשר שלא לנענע את הראש עם השיר, או לפחות להביא איזה תיפוף קטן של הרגל. 

2. The Gaslight Anthem - 45

להקת רוק אלטרנטיבי אמריקאי מניו ג'רזי עם שורשים חזקים בגראנג' וברוק אמריקאי סטייל ברוס ספרינגסטין. הרוק שלהם הוא כוחני ואינטנסיבי לפרקים ומאוד מאוד כייפי למי שאוהב את הסגנון הזה. זה נובע מכך שנראה שחברי הלהקה ממש נהנים ממה שהם עושים, מלנגן יחד, והדינמיקה המוזיקלית שלהם פשוט נהדרת והיא משהו שאי אפשר לסנתז או להנדס במשרדים של מנהלי חברות תקליטים והיא נובעת רק מהיכרות ומשעות על גבי שעות של נגינה יחד.

3. Joe Banfi - Guts and Bones

השירה העדינה בקול הגבוה של ג'ו באנפי, מלווה בתחילת השיר רק בגיטרה מהפנטת. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה ב-Xfm לפני משהו כמו שבועיים ולא נרגעתי עדיין מכמה שהוא טוב. באנפי הוא סינגר-סונגרייטר ואם אני צריכה להקביל אותו למישהו זה יהיה דמיאן רייס או ניק דרייק. יש לבאנפי חספוס מקסים בקול, משהו לא מושלם שדווקא עושה את השיר הזה לקצת יותר מיוחד מהשיר השקט הסטנדרטי שאנחנו רגילים לקבל מהמוזיקאים בז'אנר הזה, יש פה בניה איטית של השיר מכמעט א-קפלה דרך אמצע חשמלי וזועם יותר עד לשיא רועש וקתרטי שמסיים את השיר ומשאיר אותי עם טעם של עוד.

4. Sweet Thing - Change of Seasons

שיר אינדי-רוק חמוד וקליט שמתהדר בפזמון מצויין כמו שאני אוהבת. אם לא שמתם לב עד עכשיו לחיבה שלי לפזמונים טובים אתם מוזמנים להקשיב לשיר הזה ולגלות מה זה פזמון מנצח בשבילי.יש בו הרמוניות קוליות ברקע שמתפקדות ממש כמו עוד כלי בשיר והעיבוד עשיר, אפילו שאין בו קצה קצהו של כלי מיתר. 

5. The Black Keys - Gold On The Ceiling

כתבתי פה כבר על ה-Black Keys בפוסט אחר של שירים שאהבתי לאחרונה ויש סיבה שהם מופיעים פה עוד פעם, הם פשוט טובים מדי כדי שאני לא אכתוב עליהם... גם השיר הזה הוא בלוז-רוק מלוכלך ולא מתנצל, בלוזי יותר מ-Lonely Boy וממשיך את הקו המוזיקלי של הצמד - מה שמראה שאתה לא צריך לעשות מהפכות גדולות בסגנון המוזיקלי שלך אם אתה עושה אותו כל כך טוב.

אני חושבת שלפעמים אנחנו כל כך תקועים בלשמוע מה שאנחנו רגילים ומה שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, שאנחנו שוכחים את היופי בלמצוא משהו חדש שמרגש אותנו. זה קורה לי יותר מדי כי רוב הזמן אין לי את האנרגיה לחפש את הדברים האלו בבלוגים אחרים והמוזיקה החדשה שאני צורכת מתבססת בעיקר על רדיו (ישראלי ובריטי) וזה לא אידיאלי. הכי קל לי לאבד את עצמי במוזיקה שאני יודעת כבר איך היא נשמעת, ובה אני מכירה כל פיפס קטן אבל עוד יותר כיף לי למצוא את עצמי מתרגשת באותה הצורה ממוזיקה חדשה.

Genius Playlist - Getting Up With You

טוב, אז כדי לעזור לי להיגמל קצת מפרויקט בריטניה, למרות שיש מצב שיהיה לי relapse פה ושם, אני שמחה להגיש לכם עוד מיקס genius. ומזמן לא היה לנו פה מיקס כזה. גם העובדה שיום כיפור עכשיו מעודדת אותי לכתוב את הפוסט הזה עם רשימת שירים לא קטנה (פתאום 25 שירים נראה כמו המון!) כי גם לי וגם לכם יהיה קצת זמן לצלול לתוך מוזיקה נהדרת. ויש מין שקט כזה שהמצברוח של הרשימה הזו מתאים לו במיוחד.

הרשימה הזו נוצרה מתוך זה שלא היה לי מה לשמוע באייפוד. טוב, זה לא בדיוק שלא היה לי מה לשמוע אלא שזה מקביל לטרוניה המקובלת בקרב המין הנשי (שגם אני חוטאת בה) "אין לי מה ללבוש" מול ארון מתפקע מבגדים. אז אני עומדת מול אייפוד מתפקע משירים ולא בא לי באמת לשמוע אף אחד מהם באופן מיוחד. אבל אז אני מוצאת את החולצה המהממת הזו (אהמ, השיר הנפלא הזה. תצטרכו לסלוח לי, אני צריכה להשתחרר מההקבלה הקודמת) ששכחתי בכלל שהיתה שם, ופתאום הכל מסתדר במקום.

אז השיר שגיליתי מחדש ועליו מתבסס הפלייליסט הזה הוא Getting Up With You של ה-Yeah You's, כן אני יודעת שהשם מטופש, אבל אין לי מה לעשות בקשר לזה, והוא קובע את הטון לרשימת השמעה מלאה בפופ-רוק נוצץ וממלא. ומה שמצחיק זה שהמון מהשירים שם לא שמעתי באמת באמת מזמן, מהשירים האלו שאני שמה באייפוד ושוכחת שהם שם. מזל שיש לי genius כדי להזכיר לי אותם.

למי שלא עקב או שלא זוכר, רשימת genius מתבססת על פיצ'ר ה-genius שקיים באייפוד ומטרתו לסדר למאזין רשימה של שירים שסגנונה מתבסס על שיר ספציפי שאותו בוחרים בתחילת התהליך. אני מאוד אוהבת את הפיצ'ר הזה, ומדי פעם בפעם אני כותבת פוסט על רשימת genius שהיתה טובה מדי כדי לשמור אותה רק לעצמי. 25 שירים שמתאימים למצברוח הנוכחי שלי. 

עוד הערה קטנה: הגעתי למסקנה שהפורמט הנוכחי של הפוסטים האלו מסורבל מדי, קליפים ביוטיוב מאיטים מאוד את זמן הטעינה של העמוד ומעצבנים באופן כללי. אז החלטתי להביט לעבר הקידמה ואני עוברת לערוך את רשימות ההשמעה שלי ב-Grooveshark. מה זה אומר מבחינתכם? שעכשיו יש widget של הפלייליסט בתחילת כל פוסט והם יתנגנו באופן רציף לפי הסדר שבו אני כותבת עליהם (שהוא הסדר שבו הופיעו ברשימה המקורית באייפוד). כמובן שבמסגרת הפורמט החדש של הרשימה יש אפשרות לעבור בין השירים בצורה יותר נוחה ונראה לי שהוא עדיף באופן כללי מבחינת נוחות. תקנו אותי אם אני טועה...
 
שנתחיל?

1. The Yeah You's - Getting Up With You

טוב, אז השיר הזה דווקא לא הופיע ב-Grooveshark ולכן אני שמה את הקליפ שלו פה. האמת זה קליפ ממש חמוד אז זה דווקא יצא טוב. השיר הזה הוא כולו שיר בוקר - מהפסנתר הפשוט דרך ההרמוניות הקוליות הנהדרות ועד המילים המקסימות שאומרות - איזה כיף לקום איתך בבוקר. שיר שתמיד משאיר לי חיוך מטופש על הפנים וזה כשלעצמו בבוקר - דבר מבורך.

2. Manic Street Preachers - (It's Not War) Just The End Of Love

המניקס ידעו להתבגר בכבוד בעולם הרוק הבריטי, הם התחילו מאוד רועשים ומהפכניים והפכו לקצת יותר רכים מבחינה מוזיקלית אבל נשארו אותם ילדים עם רצון לעשות מהפכה. יש להם מין רעב שגורם להם להמשיך לעשות את המוזיקה שהם רוצים עם מידת הנגישות המדוייקת שלא תבריח את ההמון. בואו נגיד שנראה שהאלבום This Is My Truth, Tell Me Yours עשה להם בארץ עוול מכיוון שאנשים זוכרים בעיקר את השירים ממנו (If You Tolerate this...) ולא את שאר המורשת המוזיקלית הענפה שלהם.

3. Mark Owen - Four Minute Warning

אני זוכרת שההתפרקות של Take That היתה מין סוף של תקופה בתעשיית המוזיקה הבריטית מכיוון שלא היתה להקה גדולה מהם באותו זמן בממלכה, קומפלט עם הבחורות הצורחות והבוכות. היה ברור שחברי הלהקה ימשיכו לאחר הפירוק לפרויקטים משלהם, וזאת כדי להדביק את רובי וויליאמס ההורס שכבר התניע את קריירת הסולו שלו בממלכה. מארק אואן היה בחירה לא טריוויאלית לסוליסט ועוד כזה שיעשה מוזיקה שאני אתחבר אליה, אבל התרשמתי מהרצון של אואן להפריד את עצמו במשהו מספינת האם. אואן הציע פופ אינטיליגנטי ולא קיטשי, לא פחד להתלכלך קצת, גם כשהוא, בשיר הזה, סופר את הדקות לסוף העולם.

4. Clare Maguire - You're Electric

קלייר מגוויר היא ציפור משונה, מין שילוב של פופ נשי גדול מהחיים בסגנון לאונה לואיס עם איכות של אינדי-פופ לא מהונדס. לכאורה שני הקצוות האלו של סקאלת הפופ לא ממש מתיישבים יחד אבל באופן מוזר ונהדר זה קורה פה.

5. Noah and the Whale - Tonight's the Kind of Night

אני חייבת להודות שלא אהבתי במיוחד את הלהקה הזו בהתחלה. השיר Five Year's Time עיצבן אותי מאוד ויותר מזה עיצבנה אותי העובדה שעורכי המוזיקה בגלגל"צ התאהבו בשיר הזה וטחנו אותו למוות. אבל אז שמעתי את השירים ששוחררו מהאלבום השני של הלהקה Last Night On Earth ופיתחתי חיבה אליהם. בגלל שהמוזיקה שלהם מרוממת רוח, אופטימית, גם כשהיא לא אמורה להיות ומשמחת עד מאוד.

6. One Night Only - Say You Don't Want It

אלקטרו-פופ-רוק קליל שנראה לי הופיע פה כבר באחת מרשימות ה-genius שלי. להקת למלמים כאלה, אבל השיר מאוד חמוד. מין להקת בנים עם אדג'.

7. Ben's Brother - Let Me Out

היתה תקופה שהעדכונים המוזיקליים שלי הגיעו בעיקר מהאוספים התקופתיים של JMFH - אין לי מושג מי או מה זה אבל אלו אוספים של אינדי-פופ/רוק שנותנים איזשהו סיכום של השירים הטובים בז'אנר שיצאו באותה תקופה. כשהייתי מקשיבה לאוספים האלו היו מספיקות לי 20 שניות בערך לדעת אם אני אוהבת את השיר שאני שומעת או לא. השירים שאהבתי מצאו את דרכם לאייפוד שלי ושם בדר"כ שכחתי מהם עד שהם היו עולים לי באיזשהו פלייליסט. אז זה המצב עם השיר הזה, Let Me Out. שיר מאוד עדין עם מלודיה זורמת ונגישה שגורמת לי להרגיש מאוד "בבית". הקול הצרוד והגבוה של סולן הלהקה ג'יימי הרטמן מאוד מזכיר את רוד סטיוארט אם הוא היה זמר פולק קלאסי. העיבוד עשיר וחם ומאפשר לי לאבד את עצמי בשיר.

8. The Motors - Airport

אזהרת אולדיז! במשך שנים הייתי בטוחה שהשיר הזה שייך ל-ELO ולא הצלחתי למצוא אותו אבל אז גיליתי שאני נובחת על הלהקה הלא נכונה והשיר שייך ל-Motorts. סיפור קורע לב, אני יודעת. אבל לא ראיתם אותי כשאני בטירוף למצוא שיר ללא הצלחה, זה משגע אותי. לא צריך לציין שאני מאוד אוהבת את השיר הזה.

9. Seth Lakeman - The White Hare

עוד שיר ששכחתי שהיה לי, אבל איזה מזל שקיבלתי תזכורת. יש משהו קסום בקול של סת' לקמן, אני מאוד אוהבת את הסלסולים הקטנים שהוא מכניס בסיומת של משפטים מסויימים, שנותנים את העוצמה שכל ברייק עוצמתי בשיר אחר יכול רק לרצות לתת. יש פה רגש שנשפך במפלים מהמילים הרומנטיות-מלנכוליות של השיר, ואם כל זה לא קנה אתכם עדיין, אולי הבנג'ו שמנגן ברקע ייתן לכם את הסיבה לשבת ולהקשיב.

10. Athlete - Black Swan Song

הפוסט הראשון שאי פעם העליתי בבלוג היה על Athlete, להקה בריטית שאני מאוד מאוד אוהבת. אפשר להגיד שהשיר עליו כתבתי, Wires, הוא מה שנתן לי את ההשראה להתחיל לכתוב את הבלוג הזה, אז אני חושבת שאני חייבת להם לא מעט. השיר Black Swan Song מדבר על סוף שמהווה השלמה גדולה ומציאת מנוח, שירת הברבור יוצא הדופן, זה שלא מתיישב עם הנורמה המקובלת. אין פה פחד או מרמור אלא קבלה ואהבה גדולה, בלי ליפול למחוזות הקלישאתיות והקיטשיות. זה מסוכם בצורה נפלאה בפזמון:

I've been racing the clock, and I've run out of steam, 

I am ready for my final symphony, 

Oh, my body is weak, but my soul is still strong,

I am ready to reat in your arms

11. Lissie - In Sleep

סינגר-סונגרייטרית ששואבת השראה ומושפעת מאוד מסטיבי ניקס (פליטווד מק). המוזיקה שהיא עושה היא פולק-פופ נשי מאוד ישיר, מז'אנר ה-no bullshit ובגלל זה אני אוהבת אותה.

12. Noel Gallaghers's High Flying Birds - The Death of You and Me

כבר כתבתי כאן על השיר הזה, בפוסט על האחים גלאגר בתקופת פוסט-אואזיס. אם קראתם את הפוסט אז אתם כבר יודעים שאהבתי נתונה לשניהם אבל נואל פשוט ניחן ביכולת מדהימה לכתיבת שירים שיכולים להיות קלאסיקות כבר בעת שחרורם. השיר הזה הוא האהוב עלי מכל השירים שהוא הוציא עד כה מאלבום הבכורה של ההרכב החדש שלו (שמתבסס בעיקר עליו, מין Nine Inch Nails), ומכל הדברים שנואל כתב עד כה, הוא הכי ביטלסי.

13. Human League - Tell Me When

שירים של Human League  תמיד עושים לי חשק לרקוד, כמו כל הרכב ניו-ווייב טוב. אני אוהבת שהם לא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות כשהם היו מוקפים בעשרות הרכבי ניו-ווייב אחרים שלקחו את עצמם ברצינות תהומית. זה מה שהוסיף את הכיף האמיתי למוזיקה שלהם.

14. Manic Street Preachers - I Think I Found It

עוד שיר מהאלבום האחרון של המניקס, Postcards From A Young Man. הוא מתאפיין בסגנון מניקסי (manics-y) מובהק - רוק מלודי אינטיליגנטי.

15. Take That - Reach Out

אחרי הפירוק של Take That אף אחד מחברי הלהקה לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה המטורפת שהיתה ללהקה עצמה (טוב, אולי רק רובי וויליאמס, אבל זה היה ברור לי שזה יקרה). אז ארבעת החברים הנותרים עשו את הצעד ההגיוני היחיד והתאחדו. הם היו יכולים לעשות בוכטות של כסף רק מלהופיע עם החומרים הישנים שלהם אבל זה לא רק שהם התאחדו, אלא הם גם הוציאו אלבומים חדשים שבהם גארי בארלו, המוח היצירתי מאחורי המוזיקה של הלהקה, השכיל להתייחס לעובדה שהם כבר לא ילדים ולכן כבר לא יכולים לעשות את אותה המוזיקה. אז הוא לקח את מה ש-Take That היו ויצר על הבסיס הזה מוזיקה שמאפשרת ללהקה להתבגר בכבוד, ולא להביך את עצמם בנסיונות להחיות את הנעורים האבודים. 

16. Monaco - What Do You Want From Me?

אז זה מה שקורה כש-New Order לוקחים פסק זמן מהקלטת חומר חדש - מקבלים צמד One Hit Wonder שמוציא שיר אחד ממש טוב ונעלם כלא היה. ושתבינו, השיר הזה היה כל כך מוצלח בארץ שאני הכרתי אותו מאחד מאוספי היטמן (!!!) שהיו המקור לכל המוזיקה הפופולרית ביותר כל קיץ בארץ.

 17. The Boo Radleys - Wake Up Boo!

באופן אירוני, השיר האחרון שרוצים לשמוע בבוקר, לא משנה איזה בוקר. בכל שעה אחרת ביום אפשר עוד להעביר אותו.

18. Embrace - World At Your Feet

אחת מהלהקות שהוקמו בגל הלהקות שרוצות להישמע כמו קולדפליי, כאשר קולדפליי עצמם הוקמו כלהקה שרוצה להישמע כמו רדיוהד. אבל עם כל הלהקות שלא היו שוות את ההתייחסות, Embrace דווקא הצליחו לבדל את עצמם מהעדר וגם מקולדפליי בכך שפיתחו אישיות להקתית משלהם. השיר הזה הוא דוגמא מצויינת לכך, אפילו אם הוא לא מביא אישזהי בשורה גדולה.

19. Elbow - One Day Like This

מה כבר אני יכולה לכתוב על השיר הזה שלא נכתב עדיין? גדול מהחיים, אופורי, ממלא מוטיבציה... נבנה לאט מלמטה בעיבוד תזמורתי עשיר. הקול של הסולן גאי גארווי נוסק גבוה בפזמונים הענקיים של השיר הזה וזה פשוט נהדר לשמוע. לא סתם השיר הזה היה חלק מכל אירוע ספורט אנגלי בשנים האחרונות. והם אפילו הופיעו איתו בטקס הנעילה של האולימפיאדה השנה! זה חייב להגיד משהו.

20. Kosheen - All In My Head

קושין, הרכב אלקטרוני שהיה מוכר ליודעי ח"ן אנגלופילים התפוצץ בתודעה הישראלית עם השיר הזה, כל כך שמח ונגיש שזה היה פשוט פשע אם הוא לא היה מתקבל בצורה הזו ע"י העורכים המוזיקליים. נחמד לשמוע שעדיין מנגנים אותו ברדיו מדי פעם.

21. Guillemots - Annie, Let's Not Wait

אני מאוד אוהבת את הלהקה הזו, כי הם לא מפחדים להתנסות ולחדוף את גבולות ז'אנר האינדי-רוק בו הם פועלים. ביטים אלקטרוניים חמודים, פסנתרים שבורים והרגשה של המון כיף ורצון לחיות את הרגע.

22. Lissie - Record Collector

שיר שמח-עצוב על חיפוש עצמי ורצון ללמוד מטעויות כדי להמשיך הלאה, מאוד פולקי ו-storryteller בהגשה שלו, עד שזה כמעט גוספל-פולק, אם יש דבר כזה.

23. Tasmin Archer - Sleeping Satellite

וואו, עוד blast from the past! השיר הזה היה ענק פה פעם, כנראה בגלל הפזמון הקליט שגרם לכולם לשיר עם הרדיו בלי להבין באמת מה היא אומרת שם.

24. Take That - Could It Be Magic

כשהגעתי לשיר הזה ברשימה חשבתי לעצמי שה-genius השתגע שהוא מביא לי עוד שיר של Take That, אבל אני יכולה להבין מאיפה זה הגיע, הרי כבר עברנו את כל הפאזות של הלהקה בפלייליסט הזה אז למה לא לשמוע שיר מתקופת התהילה שלהם ולהתרפק על העבר? ובאופן קצת אירוני, זה השיר היחיד כמעט של הלהקה בו רובי לוקח את תפקיד הווקאליסט הראשי במקום גארי בארלו.

25. Manic Street Preachers - Some Kind of Nothingness

נראה לי שזה השיר המושלם לסיים איתו את הפלייליסט. המניקס מארחים פה את איאן מק'קלוך הדגול מ-Echo and the Bunnymen לשיר שהוא מין פיוז'ן סגנוני של שתי הלהקות ולדעתי, זה טוב כמו שזה נשמע, במיוחד השיא המוזיקלי בסיום השיר.

אני לא יודעת מה איתכם, אני ממש נהניתי לשמוע את הפלייליסט הזה ב-repeat ולכתוב על כל אחד מהשירים האלו. למרות המנעד הסגנוני הרחב שהיא מייצגת יש איזשהו חוט מקשר בין כל מה ששמעתם פה, ולא, לא רק העובדה שלא שמעתי רבים מהשירים האלו כבר דיי הרבה זמן. משהו שאני חושבת עליו רק עכשיו הוא שכמעט כל האמנים ברשימה הזו הם בריטיים! איפה גמילה מפרויקט בריטניה ואיפה אני? כנראה זה מהדברים האלו שאפילו אם מנסים לברוח מהם הם מושכים אותך חזרה פנימה. והאמת? אין לי שום בעיה עם זה.

Top 5 - David Bowie

ברגע שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה חשתי אי נוחות מאוד גדולה. מי אני, הקטנה, שתכתוב פוסט על דיוויד בואי? הרי אני לא מעריצה שרופה של בואי, אני לא מכירה כל אלבום שלו על בוריו ולא גדלתי על המוזיקה שלו וגלאם-רוק הוא לא כוס התה שלי. אבל... עם זאת ולמרות כל זאת אני אזדקף ואעמוד במשימה שהעמדתי לעצמי. הכול למען פרויקט בריטניה.

טוב, לא יכולתי שלא לשים את התמונה הזו

כי אי אפשר לדמיין את המוזיקה הבריטית ללא הנוכחות של בואי. הוא דמות כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת ואניגמטית שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מיקס קסום של מוזרות, עיניים בצבעים שונים, זהות מינית לא ברורה, ובדיקת גבולות מתמדת. התקופה בה החל לפעול בואי היתה מאוד מרגשת מבחינת עולם הרוק משני צידי האוקיאנוס. הרכבים ייחודיים כמו פינק פלויד באנגליה ובמקביל ה-Velvet Underground בחסותו של אנדי וורהול בניו יורק הפכו את השואו למשהו לא פחות חשוב מהמוזיקה. הם כתבו על נושאים כמו זנות, סמים, התמכרויות, טרנסג'נדרים, ובאופן כללי על כל מה שהאדם הפשוט לא היה מוכן לו. גם המוזיקה לא היתה מאוד נגישה, היא היתה סבוכה, ניסיונית, במכוון לא משתדלת לרצות ולהתנחמד. האווירה המוזיקלית הזו איפשרה למוזיקאי הצעיר דיוויד בואי להרגיש נוח בעור של עצמו, או לפחות לספר למאזיניו על המאבק להרגיש ככה. בואי התנהג כזיקית, שינה את דמותו ואת האווירה שהשרה סביבו. זה הגיע לשיא בתקופת זיגי סטארדאסט כשכבר לא היה ברור איפה בואי נגמר וזיגי מתחיל. זו היתה בעיני אומנות במיטבה כשאמן נבלע כל כך בתוך היצירה שלו עד שהוא הופך ליצירה ולהפך.

"I wanted to make a mark and I didn't quite know how to do it, and it took me all the sixties to try everything that I could think of in terms of theatre and arts and music" (David Bowie, Seven Ages of Rock interview)

The many faces of Bowie

הגלאם הפך את הרוק למוזיקה באמת גדולה מהחיים וגרם למאזין להרגיש שמשקיעים בו, שהאמן רוצה להיות הכי גדול והכי אקספרסיבי שהוא יכול על הבמה - המיצגים, האיפור, התלבושות, ה-showmanship. זה כלל כמה מהתלבושות המגוכחות ביותר שאי פעם נראו על במה אבל זה לא משנה כי המטרה קידשה את האמצעים. הרוק הפך להיות לתיאטרון בפני עצמו.

אז אני מגישה לכם את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של דיוויוד בואי. שנתחיל?

1. Starman

בואי הסתובב דיי הרבה בסצינת הארט-רוק והושפע מאוד מ-Velvet Underground. הוא יצר מוזיקה לא מאוד נגישה אבל חברת התקליטים רצתה להיט ובואי נתן להם את זה - השיר Starman הפך להיסטריה והכניס את המאזינים בצורה עדינה לעולם של זיגי סטארדאסט וברגע שהוא תופס אותך, אין דרך חזרה.

2. Modern Love

אמנם השיר הזה זכה לעדנה מחודשת בארץ לאחר הביצוע העדין והאקוסטי שנתן לו גבע אלון אבל אני עדיין שומרת אמונים למקור. השיר הזה הוא כל כך אייטיז! כל כך אייטיז שמתחשק כמעט לשים את החולצה ההיא עם הכריות בכתפיים ולרקוד כאילו זה שוב 1984. אני כל כך אוהבת את הביצוע המקורי מכיוון שיש בו רוח חיים ושטות שחסרה בחידוש של אלון - העיבוד הקליל של השיר מסיח את הדעת מהמילים העגומות של חוסר אמונה באהבה ולכן הוא כמעט ניו-וייבי בגישתו.כאמן שלא הפסיק לחדש ולהשתנות, ממש יפה לראות איך בואי מאמץ אליו בחום את הטרנדים של האייטיז.

3. Ziggy Stardust

זיגי, זיגי. כוכב הרוק המתוסבך, המגלומן, האגו-מניאק, שובר הלבבות. אבל בחיי, הוא ידע לנגן בגיטרה.

4. Suffragette City

אנרגיה טהורה. זה אחד השירים היותר קצביים ששיחרר בואי, ואין לי מה לחפור עליו יותר מדי, רק לקבוע שהוא ממש ממש כיפי ואני ממש אוהבת אותו.

5. Rebel, Rebel

תמצית חייה של נערת המסיבות הלונדונית/ניו יורקרית בסצינת הרוק של הסבנטיז. ממש אפשר לראות את הבחורה הזו, עם העיניים האדומות, השמלה הקרועה,והשיער הפרוע נודדת בין המועדונים, מנסה למצוא אדם עצוב כמותה שייקח אותה הביתה. לא משנה של מי.

אז היום בואי נרגע קצת, ובואו נודה על האמת, הוא לא צריך כבר לעשות הרבה. אבל הוא עדיין נשאר פעיל מוזיקלית, על אש קטנה יותר. הוא לא צריך את ההצלחה כמו אוויר לנשימה כי הוא כבר היה שם. החלטתי לסיים עם סוכריה אמיתית בעיני - שיר לא קלאסי של בואי, שתמיד עושה לי צמרמורת, בצורה טובה, Slip Away מתוך האלבום Heathen. אני אתן לשיר הקסום הזה להדהד לי בראש במהלך הסופשבוע, מקווה שגם לכם.