אני זוכרת שמתישהו בתחילת שנות ה-2000 הייתי בלונדון עם טל, קניתי שם כמה דיסקים שאז היו all the rage כשהיתה תחייה של רוק אנגלי ורוק שמשתדל להישמע כזה. אחד מהדיסקים היה הראשון של הסטרוקס (The Strokes), בזמנו הוא קיבל את כל התשבוחות שהשפה האנושית ידעה לנסח, אפילו בירחון האהוב עלי Q. מהאזנה ראשונה לגיטרות בפתיחה של Last Nite (הסינגל הראשון) ומהנהמות של ג'וליאן קזבלנקאס הסולן ידעתי שזו אהבה. זה באמת דיסק מצויין, קצר ומהודק (חצי שעה!) ולמרות שהמוזיקה היא תוצאה של ערבוב של מלא דברים שאנשים אחרים כבר עשו לפניהם, הסטרוקס הביאו רעננות שהיתה חסרה תקופה ארוכה. הם הרוו איזשהו צמא שהיה למוזיקה שנשמעת כאילו הקליטו אותה בגראז' של אחד החברים שאמ'שלו נתנה להם להרעיש שם.
שני אלבומים במורד הדרך, הסטרוקס לא הצליחו לשחזר את ההצלחה המטאורית של האלבום הראשון למרות שהם הנפיקו שירים מצויינים שהעידו על להקה שמתפתחת ומתבגרת (איזו מילה גסה!) – לדוגמא Heart In A Cage הנהדר שמתהדר בוידאו הכי ניו-יורקי שאני מכירה (כן, כן, אפילו יותר מ-Empire State Of Mind של אלישיה קיז וג'יי זי, ניו יורק היא יותר מאתרי תיירות) שלא לדבר על זה שהשיר הזה פותח כמעט כל פלייליסט רוק דמיוני שאי פעם הרכבתי עם הגיטרה בפתיחה.
אז עכשיו, אחרי לא מעט שנים וניסיונות לקריירות סולו של כמה מהחברים, הסטרוקס מודל 2011 (קצת פחות שיער, הו! המפרצים) חוזרים לעבודה משותפת ומוציאים אלבום חדש – Angles. הסינגל הראשון שיצא מתוכו, Under Cover Of Darkness הוא חזרה לסטרוקס הקלאסיים של הדיסק הראשון. האמת? לא נפלתי. בהסתכלות על השנים שעברו ועל כל מה שהסטרוקס ואנחנו כקהל שלהם עברנו אני לא יודעת אם זה מספיק "מעניין" מלהקה שהוכיחה שהיא יכולה הרבה יותר... קצת לא נעים לי להגיד את זה כי אני באמת אוהבת את החומר שהיה בדיסק הראשון אבל עם השנים אני השתניתי והרעננות המדהימה שהיתה למוזיקה הזו בתחילת העשור הקודם כבר לא נשמעת כזו. מה שמציל את השיר הזה לפחות בעיני הוא hook קטלני שמזכיר לך למה הם כן ראויים לך (או אתה ראוי להם?).
מה אתם חושבים? אם הקראש הישן שלכם יצוץ שוב אחרי 10 שנים, זו תהיה אותה ההתרגשות? או שזה כבר לא מספיק?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה