יום ראשון, 27 במרץ 2011

נו, אז איך החדש של הסטרוקס?

אני זוכרת שמתישהו בתחילת שנות ה-2000 הייתי בלונדון עם טל, קניתי שם כמה דיסקים שאז היו all the rage כשהיתה תחייה של רוק אנגלי ורוק שמשתדל להישמע כזה. אחד מהדיסקים היה הראשון של הסטרוקס (The Strokes), בזמנו הוא קיבל את כל התשבוחות שהשפה האנושית ידעה לנסח, אפילו בירחון האהוב עלי Q. מהאזנה ראשונה לגיטרות בפתיחה של Last Nite (הסינגל הראשון) ומהנהמות של ג'וליאן קזבלנקאס הסולן ידעתי שזו אהבה. זה באמת דיסק מצויין, קצר ומהודק (חצי שעה!) ולמרות שהמוזיקה היא תוצאה של ערבוב של מלא דברים שאנשים אחרים כבר עשו לפניהם, הסטרוקס הביאו רעננות שהיתה חסרה תקופה ארוכה. הם הרוו איזשהו צמא שהיה למוזיקה שנשמעת כאילו הקליטו אותה בגראז' של אחד החברים שאמ'שלו נתנה להם להרעיש שם.
שני אלבומים במורד הדרך, הסטרוקס לא הצליחו לשחזר את ההצלחה המטאורית של האלבום הראשון למרות שהם הנפיקו שירים מצויינים שהעידו על להקה שמתפתחת ומתבגרת (איזו מילה גסה!) – לדוגמא Heart In A Cage הנהדר שמתהדר בוידאו הכי ניו-יורקי שאני מכירה (כן, כן, אפילו יותר מ-Empire State Of Mind של אלישיה קיז וג'יי זי, ניו יורק היא יותר מאתרי תיירות) שלא לדבר על זה שהשיר הזה פותח כמעט כל פלייליסט רוק דמיוני שאי פעם הרכבתי עם הגיטרה בפתיחה.
אז עכשיו, אחרי לא מעט שנים וניסיונות לקריירות סולו של כמה מהחברים, הסטרוקס מודל 2011 (קצת פחות שיער, הו! המפרצים) חוזרים לעבודה משותפת ומוציאים אלבום חדש – Angles. הסינגל הראשון שיצא מתוכו, Under Cover Of Darkness הוא חזרה לסטרוקס הקלאסיים של הדיסק הראשון. האמת? לא נפלתי. בהסתכלות על השנים שעברו ועל כל מה שהסטרוקס ואנחנו כקהל שלהם עברנו אני לא יודעת אם זה מספיק "מעניין" מלהקה שהוכיחה שהיא יכולה הרבה יותר... קצת לא נעים לי להגיד את זה כי אני באמת אוהבת את החומר שהיה בדיסק הראשון אבל עם השנים אני השתניתי והרעננות המדהימה שהיתה למוזיקה הזו בתחילת העשור הקודם כבר לא נשמעת כזו. מה שמציל את השיר הזה לפחות בעיני הוא hook קטלני שמזכיר לך למה הם כן ראויים לך (או אתה ראוי להם?).



מה אתם חושבים? אם הקראש הישן שלכם יצוץ שוב אחרי 10 שנים, זו תהיה אותה ההתרגשות? או שזה כבר לא מספיק?

יום חמישי, 24 במרץ 2011

Biffy Clyro @ The Studio, Webster Hall NYC

כשהייתי עם אחותי בניו יורק יצא לי להשיג כרטיסים להופעה של Biffy Clyro שבדיוק הגיעו לעיר באותם תאריכים שאנחנו הגענו. זה שימח אותי מאוד מכיוון שאני תמיד מחפשת הופעות בכל עיר שאני נוסעת אליה (בעיקר בחו"ל) ובינתיים לא היה לי מזל עם הופעות. אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הגניבה אותי העובדה שאני הולכת לראות להקה שאני ממש ממש אוהבת בסיבוב הופעות עם דיסק חדש וב-venue שהוא לא בסדר גודל של פסטיבל. אני מעדיפה בגדול לראות להקות במקומות קטנים יותר – יש משהו באינטימיות של מקום בגודל של סלון שדחוסים בו 200 חבר'ה מ-NYU ושתי בנות מישראל מאשר באצטדיון ענק וחסר אישיות. אני מעדיפה לראות את האמנים שאני אוהבת בגודל טבעי, ולא על מסכי ענק או כדמויות לגו על במה. ההופעה התקיימה בסטודיו ב-Webster Hall וכמו בכל מקום בניו יורק אסור לעשן שם, שינוי מרענן מהמאפרים לריאות בבארבי. אני לא אלאה אתכם במעללי להקות החימום, רק נגיד שאחת מהן עשתה הארד-קור מטאל עם סולן רובוקופי ביזארי.
במזל מצאנו מקום טוב, אין לי מושג איך לא זרקו אותנו משם כי היה ברור שזה לא אזור שקהל אמור לעמוד בו, אבל טוב שלא... ראינו מצויין בלי שהטיטאנים של NYU יסתירו לנו וגם הצלחתי לצלם המון תמונות טובות.
למי שלא מכיר Biffy Clyro היא להקה סקוטית, סיימון ניל, הסולן/גיטריסט והתאומים ג'יימס ובן ג'ונסטון (בס/קולות ותופים/קולות בהתאמה) הם חברי ילדות שהחליטו לעשות את המוזיקה שהם רוצים לשמוע. האלבומים הראשונים שלהם היו דיי כבדים מבחינת סאונד, לא מאוד קומוניקטיביים אבל בכל אלבום הם "התבגרו" והביאו את עצמם לכדי זהות מגובשת יותר. הדיסק הקודם שלהם Puzzle הראה כבר בכמה שירים מלודיות יותר ברורות והוא סלל את הדרך לדיסק האחרון שלהם, Only Revolutions שבעזרת ג'וש הומי (Queens of the Stone Age, Them Crooked Vultures) זיקק את יכולת כתיבת המלודיות שלהם למקסימום, והרעש שכבר הפך להיות סאונד שמאוד מזוהה איתם (של דיסטורשן, גיטרות תזזיתיות) למשהו שמשתלב בצורה הכי נכונה שאפשר באוזן. נקודה שצריך לתת עליה את הדעת (ואני בטוחה שאני אכתוב על זה פוסט מתישהו) זה מה יש לג'וש הום בידיים שגורם לכל להקה שעובדת איתו to strike gold.


Biffy Clyro (האתר הרשמי)
ההופעה היתה נהדרת, בגלל הנקודה שבה עמדנו אפשר היה לראות את הסט-ליסט, כל טיפת זיעה שסיימון ניל הגיר (ותאמינו לי, היו הרבה כאלה) ואת כל הריצות של עובד הבמה המסכן שהחליף לסיימון גיטרה כל שיר בערך. הסט היה מהודק, מעט מאוד דיבורים במבטא סקוטי כבד ובאופן כללי לא היה תו אחד מיותר. אפילו בשלב שהרגליים כבר איבדו תחושה מרוב עמידה אי אפשר היה להתיק את העיניים ממה שנעשה על הבמה. הדבר שהכניס אותנו לשוק היה החמצון התואם של השיער והזקן של סיימון, שדיווח שהוא עשה את זה ביפן, האמת? כבר ראו שורשים J
אחד מהשיאים של ההופעה היה הביצוע של Many of Horror שבעיני הוא אחד השירים המושלמים ביותר של הלהקה מ-Only Revolutions.

אי אפשר לדבר על ההופעה בלי לדבר על הקהל שהיה מטורף – חבורה של סטודנטים אמריקאים שיודעים כל מילה מכל שיר, כולל מהאלבומים הראשונים, שזה בכלל מרשים. היתה זרימה מדהימה של אנרגיה בין הקהל ללהקה וזה אחד מהדברים שעושים את ההופעה בשבילי.
מצטערת שאין לי את הוידאו המקורי שצילמתי בהופעה, יום אחד (כשאני אגלה איך) אני אדחוס אותו לגודל נורמלי...


ולסיום כמה תמונות של געגוע

יום רביעי, 23 במרץ 2011

Athlete - Wires

אני חושבת שזה רק ראוי להתחיל עם פוסט ראשון שמוקדש לשיר שבגללו התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. אני אוהבת את Athlete כבר מאז הדיסק הראשון שהם הוציאו, Vehicles & Animals (שכולל כמה שירים מופלאים) והמשכתי לעקוב אחריהם מאז. המוזיקה שלהם היא פופית וקליטה להפליא, אבל תמיד יש שם טוויסט איכותי שסוחט לך את הלב (או לפחות לי...). היתה תקופה שהיתה עוד חנות נורמלית של Tower בקניון והייתי קונה דיי קבועה שם. היה שם מוכר עם המון זקן (שלא ראיתי כבר שנים) שהיה תמיד ממליץ לי על דברים עלומים. אני שמחה להגיד שכל בחירה שלו בשבילי היתה מדוייקת, אין לי מושג איך הוא עשה את זה אבל אני אסירת תודה על כך שהוא עשה. בכל מקרה, אם מישהו מוכן להביא אותם לארץ, אני מבטיחה לקנות כרטיס.

Athlete (האתר הרשמי)
בעיני, Athlete כתבו כמה מהשירים היפים ביותר שאני מכירה. וזה לא מעט. אחד מהם הוא Wires, שמגדיר עבורי את המאפיין הטוב ביותר של הלהקה והוא ההרגשה של burning with emotion שאני אישית מאוד אוהבת. זו הרגשה שאני לא ממש יכולה להגדיר אבל אפשר בהחלט להבין אותה אחרי שקצת מגלים אותם. יש מצב שהשיר נשמע לכם מוכר, זה יקרה בעיקר אם אתם רואים סדרות אמריקאיות, אוהבים להשתמש בו שם.

best bit: הברייק ב-3:04


תישארו בסביבה, אני מבטיחה שיהיה כיף